פרשת שלח

פרשת השבוע, שלח, נפתחת בסיפור חטא המרגלים בפסוק: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם.
רקע הדברים: בני-ישראל עומדים על שפת הארץ המובטחת, פחד המלחמה עם העמים החזקים אחז בכל שכבות עם ישראל, שדרשו לשלוח מרגלים! ה` מותיר את  ההחלטה בידי משה: "שלח לך" - לדעתך (רש"י) ומשה בוחר שנים-עשר אנשים, מנחה אותם על תכנית הריגול: מסלול הליכתם, בחינת סוג האנשים היושבים בארץ חזקים או חלשים, סוג הארץשמינה או רזה. לאחר ארבעים ימי ריגול, בדרכם חזרה לקחו מפירותיה המובחרים והגדולים.

בדיווח המסכם, תחילה דיברו המרגלים בשבח הארץ ואף הציגו דוגמאות שהביאו מפריה. יחד עם זאת הטילו פחד ומורא בקרב העם: תושבי הארץ הם אנשים חזקים, יש בניהם גם ענקים... "לא נוכל לעלות" סיכמו... הוציאו את דיבת הארץ רעה. לפתע, קם כלב בן יפונה, אחד מהמרגלים, שלא יכול היה לסבול את האיומים וההפחדות השתיק את כולם וצעק: "עלה נעלה וירשנו אותה (את הארץ)!"
בני ישראל מתלוננים: "למה ה` מביא אותנו אל הארץ הזאת? לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיו לבז? הלא טוב לנו שוב מצריימה!" ה` גוער על עמו: "עד מתי ינאצוני (ירגיזוני) העם הזה?". בכוונתו להכות בעם ולבנות עם חדש ממשה רבנו. אך משה מפיל את תחינתו לפני ה`, "סלח נא לעם הזה כגודל חסדך" - מבקש משה. ה` נענה לתפילתו של משה וסולח לעוון העם אך נשבע כי כל אנשי אותו דור המדבר, מגיל עשרים ומעלה, ימותו במדבר ולא יזכו להכנס לארץ ועל עם ישראל כולו נגזרו ארבעים שנות נדודים במדבר, בטרם יכנסו לארץ.
בכל הסיפור המרגלים עלינו להבין ראשית, את דברי רש"י (בשם הגמרא) על הפסוק "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ" -  `אמר לו: י-ה יושיעך מעצת מרגלים`. לכאורה, הרי רש"י עצמו כאומר כי המרגלים לפני צאתם "באותה שעה כשרים היו" וממה נפשך, אם סמך על כשרותם מדוע התפלל רק על יהושע? ואם לא סמך על כשרותם, מדוע לא התפלל על כולם? ובכלל יש להבין מה היה מהות חטאם של המרגלים שנענשו באופן כ"כ קשה?
כדרכינו נפתח בסיפור חסידי הקשור לפרשה, בטרם ניגש אל הארת הדברים בפרשיתנו.
מסופר, שבזמן שהיה רבי יעקב יצחק מפשיסחא, הוא "היהודי הקדוש" זי"ע אצל רבו הרב הקדוש המכונה `החוזה מלובלין` זי"ע, חלה במחלה קשה ומסובכת, ונשקפה סכנה לחייו! הלך בנו של היהודי הקדוש אל החוזה מלובלין לבקש ממנו שיתפלל בעדו לרפואה שלימה ושיחזור לאיתנו.
היה זה בפרשת "שלח לך", אמר לו החוזה מלובלין: כתוב בפרשתינו: "שלח לך אנשים ויתורו" – ולכן אני אומר שאביך יהיה בריא ושלם ויחזור לאיתנו!...
התפלא בנו של היהודי הקדוש על אותה ברכה שלא הבין את פישרה...  אמר לו החוזה מלובלין, בוא והסבירך: "לפעמים כשרואים בשמים, אדם מישראל שכבר גמר את כל עבודתו שהיה לו לעשות בעולם הזה, וכבר תיקן כל מה שהיה עליו לתקן, ולכאורה אין לו מה לעשות יותר כאן בעולם הזה... אז הקב"ה שולח אליו אנשים שיסתופפו בצלו, ויסעו אליו לתור את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, ועל ידי כך תהיה לאדם זה עבודה חדשה – לתקן את בני ישראל, ולהורות להם הדרך הישרה והרצויה, ובזה יוכל להוסיף עוד לחיות בעולם הזה!...

וסיים החוזה מלובלין ואמר: כך גם יהא עם אביך!... ואכן, תיכף הבריא היהודי הקדוש ואט אט חזר לכוחותיו, ומיד התחילו נוהרים אליו רבים מבני ישראל והלכו לאורו, ונעשה רבן של ישראל...
חזרה לפרשת המרגלים: לכאורה על סיפור המרגלים הוא תמוה מתחילתו. הרי ה` הבטיח את הארץ לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, א"כ מה בכלל המחשבה לשלוח מרגלים? שנית, בני ישראל חוו על גופם ניסים, אותות ומופתים מאת ה` החל ממכות מצרים, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מלחמת עמלק וכו` אז מה היה חששם מהכניסה לארץ? היכן הביטחון בה`?
אמנם, חלק ממפרשי המקרא מסבירים, כי אכן לא היה צורך בכלל במרגלים ולכן ה` לא ציוה את משה על המרגלים רק כשביקש, אמר לו `לדעתך`. הכוונה, מבחינת ה` אין צורך במרגלים וכשהם שהתנהגו עד היום למעלה מהטבע כך ימשיך להיות. אך אם אתה רוצה לנהוג על פי טבע, והנהגות העולם, הרשות בידך לנהוג בדרך העולם, אשר לפני שיוצאים לקרב ולמלחמה שולחים מרגלים. חטאם של המרגלים לא היה בעצם ריגול הארץ, זו הייתה שליחותם ועליהם היה לבצע זאת ולהביא את הנתונים המתבקשים מהשטח, סוג האנשים והארץ. חטאם התבטא בכך שהם גם הסיקו את המסקנות "לא נוכל לעלות" זה לא היה מתפקידם להפחיד את העם ולהסיק שלא נוכל לעלות...
תורת החסידות מעניקה רובד מיוחד לחטאם של המרגלים. מבואר בספרי חסידות, שפנימיות כוונתם של המרגלים ברצונם להישאר במדבר נבע מכוונות טהורות. שכן, בהיותם במדבר לא נזקקו בני-ישראל לדאוג לצרכיהם הגשמיים. הכל ניתן להם על מגש של כסף : מזון בצורת "מן" ומים מבאר מרים. אפילו בגדיהם היו גדלים יחד איתם, מן הלידה ועד זיקנה ושיבה, וענני הכבוד דאגו לגהצם. כל ענינם של ישראל במדבר התמקד בלימוד התורה שזה עתה ניתנה להם בהר סיני, הם היו יושבים עם משה ואהרן ושבעים הזקנים ולומדים את הלכות התורה ופרטיהן.
לפתע התברר להם שעוד מעט הם עומדים להכנס לארץ. שם יצטרכו לעבוד את האדמה ויהיה עליהם להתחיל לדאוג לעצמם. הם החלו לחשוש מהכניסה לארץ. "ארץ אוכלת יושביה" - ריבוי הענינים הגשמיים עלול ל"נגוס" בזמן המוקדש להתעסקות הרוחנית. מבחינתם הרי זו ירידה ממדרגתם הקודמת. עד עתה היו עדים לנסים גדולים, ואילו ברגע שיכנסו לארץ יתחיל הכל להתנהל "בדרך הטבע". ישתנה המצב...
לפי זה יש בסיס לטענה "כי חזק הוא ממנו". בדרך הטבע אין סיכוי לבני-ישראל לנצח את ילידי הענק. זאת אומרת, אם ה` רוצה שסדר העולם יהיה על-פי טבע, מה מקום יש לניסים שהם היפך ושינוי הטבע?
אבל זו הייתה טעותם הגדולה: המדרש אומר : "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". רצונו של הקב"ה הוא, שאת הטבע עצמו יעשו בני ישראל כלי לקדושה. אין להתרשם ולהרתע מן העולם, שהרי למרות הכל, ה` תמיד עם בני-ישראל ונותן להם כוחות לפעול בטבע עצמו, בהצלחה שלמעלה מן הטבע.
כאשר שהו במדבר היו בני-ישראל בדרגה שלמעלה מן הטבע, אך היה זה רק כ"הכנה" לדרגה הנעלית יותר שהיא הכניסה לארץ ישראל שם הם לכאורה יתנהגו על פי הטבע, יצטרכו לעבוד את האדמה ויהיה עליהם להתחיל לדאוג לעצמם, אבל המטרה האמיתית היא הדרגה הנעלית יותר, הפיכת ה"טבע" – ארץ ישראל, ל"למעלה מן הטבע" - דירה ומשכן לקב"ה, קיום המצוות דוקא בגדרי הטבע.
תורה מלשון הוראה. ההוראה המעשית בחיינו היום-יומיים. הנשמה שלנו נמצאת כאן בעולם בשליחות חשובה, הנשמה נשלחה לכאן, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, ממקום מושבה מתחת לכיסא הכבוד לעולם הזה החומרי והגשמי במטרה מיוחדת לעשות את העולם הזה הגשמי מקום שבו תשרה הקדושה והטהרה, משכן לבורא עולם. איך עושים זאת?!
אז ראשית עלינו לדעת שאסור לנו לסטות מהשליחות כמלא נימה, נמלא את השליחות נאמנה ללא הסקת מסקנות כפי שנעשה בחטא המרגלים
ולעצם השליחות וביצועה, מבארת החסידות, אנו - כל אחד מאיתנו - יוכל למצוא זמנים שהם בבחינת "תקופת המדבר", בהם אנו משקיעים את עצמנו בעניני הקודש, בתפילה ובלימוד תורה ומשתדלים לנער את עצמנו ממגע עם עניני העולם זה קורה לנו מידי בוקר כאשר אנו פותחים את היום בתפילת שחרים ובלימוד פרק שחרית. בשאר חלקי היום, אנו מתפנים לעבודה בעניני החול, כל אחד בתחומו שלו, בעבודתו ובפרנסתו ענייני חולין לחלוטין... לעיתים עלולה להתגנב המחשבה: מילא בעת התפילה, כל הזמן כולו מוקדש לה`, אך את עניני החול... איך אפשר לקדש אותם?
יתירה מזו ; רוב היום עמוס בענינים גשמיים עד כדי כך שהם מפריעים לחלק הרוחני שבו, בבחינת "ארץ אוכלת יושביה". עד כדי כך, שגם בתפילה רצות במוח מחשבות זרות על נהול העסק ועניני הפרנסה. לכאורה אין שני הדברים יכולים להסתדר אחד עם השני, ואולי עדיף להתעסק רק בעניני הרוח וכך לא יפריעו הענינים הגשמיים?
התשובה לכך טמונה בלקח הנלמד מחטא המרגלים : קיום התורה והמצוות חייב לבוא לידי ביצוע בגדרי הטבע, בחיים החומריים. כאשר הולכים בשליחותו של הבורא אזי ניתנים הכוחות לאחד את ה"טבע" - עניני החול - עם הדרגות הרוחניות ש"מעל הטבע", ובכך לקיים - בשלימות - את רצונו של הקב"ה בעולמו.