פרשת קרח

פרשת השבוע קורח, הינה ה`פרשה` בלשון המעטה, וכפי שרש"י מציין מיד בתחילת פרשתינו על הפסוק "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" - `פרשה זו יפה נדרשת...`, פרשה אקטואלית בכל דור ודור.
כשהמשנה בפרקי אבות רוצה להביא דוגמא למחלוקת שאינה לשם שמים היא מביאה את מחלוקת קורח ועדתו. מחלוקת קרח ועדתו מסומלת כמחלוקת שיש בה קריאת תיגר, התמרדות והתקוממות כנגד מנהיגותו של משה רבינו, ומשמשת דוגמה למחלוקת שאינה לשם שמים ומחלוקת המונעת כולה ממניעים אישיים פסולים.

רקע הדברים: קורח, בן דודם של משה ואהרון, נכדו של לוי, ראה את עצמו מתאים לתפקיד הכהן הגדול. לעזרתו גייס את עזרתם של 250 ראשי בתי הדין ויחד הסיתו את כל העם כנגד משה לא די לך שהתמנית למלך, עוד ממנה את בני משפחתך לתפקידים הבכירים בעם? הרי "כל העדה כולם קדושים" - כולם שמעו מפי הגבורה את עשרת הדיברות - כולם קדושים!
משה אינו נרתע. הוא מבהיר לקורח ועדתו כי כל המינויים נקבעו מאת ה`, וממילא הוא זה שיוכיח לעיני כולם כי בחר באהרון ובבניו. משה קורא לקורח ועדתו לקחת מחתות ולהתייצב למחרת בבוקר לפני ה` יחד עם אהרון. האיש אשר לו יענה ה` ויקבל את קורבנו, הוא-הוא האיש הטהור, בעוד שהיתר ישרפו באש כנדב ואביהוא, בני אהרון, שהקטירו אש זרה. עד למחרת מנסה משה לדכא את המחלוקת בדרכי שלום. קורח, לעומתו, ממשיך להסית את העם.

למחרת התכנסו כולם סביב אוהל מועד כדי לראות מה יעלה בגורלם של מאתיים וחמישים נשיאי העדה. ה` התגלה בעמוד הענן ופחד פקד את כל העם. האם בגלל מיעוט צעקני יעניש ה` את כולם? חששם נמוג משנצטוו להתרחק מאוהלי קורח ומשפחתו כי רק בהם יהיה הנגף, משה מודיע באוזני כל הנוכחים כי אם האנשים האלו ימותו במיתה רגילה, הצדק איתם, אבל אם לפתע תפצה האדמה את פיה ותבלע את כל החוטאים, אז ידעו הכל כי הוא לא בדה שום דבר מליבו וכי כל האנשים שבחר היו על פי ציווי ה`. בסיימו את דבריו נשמע רעש גדול וכל החוטאים במחלוקת, הם,משפחותיהם וכל רכושם, נבלעו באדמה!...

כשאנו קוראים את סיפור קורח, מתעוררת תמיהה לא פשוטה: הרי קורח היה איש מעלה, חז"ל כינוהו פיקח וחכם גדול, ומנושאי הארון היה שהרי היה נכדו של קהת שבניו הופקדו על משא הכלים המקודשים ביותר – שאין מסיעים אותם בעגלות, אלא נושאים בכתף.א"כ איך הוא נפל בשטות כזאת? ננסה להבין את מהותה של מחלוקת פסולה עליה נענשו מיידית ובעונש מוזר לחלוטין, דבר שלא היה מעולם עד אותו היום ולא נהיה מאז ועד היום, האדמה נפתחת ו`בולעת` את קורח ועדתו...
כדרכינו נקדים בסיפור חסידי הקשור לפרשה השבוע:
אחד מן המתנגדים בא פעם לאדמו"ר הזקן בעל "התניא" והוכיח אותו שנוהג ברוממות והתנשאות: משרת עומד אצל פתחו וכיוצא בדברים אלה...
כפף אדמו"ר הזקן את ראשו על זרועותיו על השולחן, כפי שעושים ב"נפילת אפים", ושהה כך איזה זמן. אחרי כן הגביה את ראשו, והשיב לאיש: כתוב: "ראשי אלפי ישראל" שאלופי וגדולי ישראל נקראים "ראשים". והנה הראש והגוף אע"פ שהם מחוברים יחד, בכל זאת הם מחולקים בלבושיהם, שעל הגוף שמים בגד בפני עצמו, ועל הראש בפני עצמו, ולמה לא יתפרו בגד אחד לראש ולגוף כאחד?
אלא, השיב אדמו"ר הזקן, שהראש צריך להיות מובדל מהגוף, וכן ראשי הדור צריכים להיות מובדלים מהעם.
האיש השואל קיבל את התשובה בסיפוק והלך לו. אך בנו של הרב, האדמו"ר האמצעי, לא הסתפק בתשובה זאת, ואמר לאביו: "בשביל להשיב תשובה זו הרי לא היית צריך להניח ראשך על זרועותיך והיית יכול להשיב זאת תיכף".
השיב לו אביו, האדמו"ר הזקן: "הנה כשאמר קורח: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה`, ומדוע תתנשאו על קהל ה`", כתוב "וישמע משה ויפל  על פניו", ואחרי-כן השיב , "בוקר ויודע ה". ולכאורה היה יכול משה להשיב זאת תיכף, ולמה נפל תחילה על פניו? אך משה רבינו ע"ה חשש, שמא שואלים זאת מלמעלה, וקורח הוא רק שליח, ואם כן , אם יאמר לו תיכף יבוא אחרי כן איש אחר ויאמר לו שוב כך. לפיכך נפל על פניו תחילה, להתבונן אם באמת יש בו התנשאות, ולאחר שהתבונן וראה שאין בו שום התנשאות וכמו שהעיד עליו באמת ה` יתברך "והאיש משה עניו מאוד" אז הבין שאין זה שליח מלמעלה, כי אם קורח פלגאה, ואז השיב לו מה שהש�!
 �ב, וכך היה - סיים האדמו"ר הזקן- בנידון דידן".

המדרש רבה מתאר את השיחה שהתנהלה בין קורח למשה רבינו ואחת השאלות שלשל קורח למשה רבינו הייתה: "בית מלא ספרים, שיש בו עשרה ספרי תורה, האם הוא פטור מן המזוזה?". משה השיב, כמובן, שהבית חייב במזוזה, וכאן מצא קורח עילה להתלוצץ עליו: וכי שתי פרשיות מהתורה שכתובות במזוזה ("שמע" ו"והיה אם שמוע") שקולות יותר מ"בית מלא ספרי תורה"?! או שאלה אחרת מפורסמת לא פחות: "טלית שכולה תכלת חייבת בציצית?" משה השיב, כמובן, שהטלית חייבת בציצית, וגם כאן מצא קורח עילה להתלוצץ: אם טלית רגילה חייב בפתיל תכלת אחד בלבד אז טלית שכל כולה תכלת לא תפטור את עצמה מן הציצית"?!
בחסידות מבואר כי קורח בעצם טענותיו גילה וביטא את מהות המחלוקת שלו: הוא טען, שכל בני-ישראל מלאים קדושה כ"בית מלא ספרים" - כל בני-ישראל מלאים טהרה ומשולים ל"טלית שכולה תכלת" ואין קדושת וטהרה יתירה באהרן ובניו הכוהנים על עם ישראל. טענתו של קורח הייתה לשוויון זכויות מלא. אין צורך בראשי העם, במנהיגים ובכוהנים, כולם שווים לפני ה`, כולם קדושים!

את טענת קורח נשמע לפעמים בזמננו בסגנון מודרני יותר: מדוע צריך מחיצה בבית הכנסת בין נשים לגברים? מדוע צריך לערוך חתונה בהפרדה? ובכלל כולנו אותם בני אדם אז מה רע להתחתן עם גוי/ה? כולם שווים לפני בורא עולם?!...
על זה עונה לו משה רבינו: "בית מלא ספרים" לא מספיק צריך גם מזוזה בפתח הבית הפונה אל הרחוב. המזוזה בפתח הבית מראה כי ה"בית מלא ספרים" הוא אמיתי והנהגת האדם בו משודרת גם החוצה מהבית, המזוזה מקרינה מקדושתה על יושבי הבית וגם על החוץ. כוונת הדברים: אם הבית בלבד "מלא ספרים", ייתכן שקדושה זו תישאר מובדלת מההתנהגות היום-יומית של האדם וינהג כמאמר "היה יהודי בביתך וחופשי בצאתך"... אבל כאשר יהודי קובע בפתח ביתו מזוזה, אשר בעת יציאתו מהבית אל הרחוב וכן בהיכנסו מהרחוב אל הבית הוא נזכר בה ובכך הוא ומכריז ומודיע לכל העולם כולו, שזהו בית שמכפיף את עצמו לה` ולתורתו.
הדרך והאמצעי להגיע לדרגא זו היא על ידי ראשי העם, המנהיגים והכוהנים שבעם. נכון ש"כל העדה כולם קדושים", אך כדי שקדושה זו תהיה גלויה ובעלת השפעה גם מחוץ לבית, עם-ישראל צריך אנשים מיוחדים שכל מהותם היא הקדושה ועבודת המקדש. אלו הם הכוהנים, המקרינים מהקדושה היתרה שלהם על כל עם-ישראל, ומסייעים לכל העם להיות קדושים באמת.

גם כיום, כשיהודי קשור לצדיק הדור אז הוא קשור אל הקדושה לא רק בשעה שהוא עוסק בלימוד תורה ובקיום מצוות, או בימי שבת וחג אלא הקשר שלו אל ה` ותורתו בא לידי ביטוי בכל רגע של היממה, גם כשהוא עוסק בענייני החול. זוהי המזוזה במובנה הרוחני, על היהודי לדעת שבכל רגע של היממה ובכל עיסוק שלו ינהג כרצון ה`. זהו הכלי להצלחה בכל ענייני התורה והמצוות ולקבלת ברכתו ושמירתו של ה`.