פרשת חוקת

בפרשת השבוע חוקת, אנו קוראים על פטירתה של מרים הנביאה, אחות משה ואהרון. "וַיָּבאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ, וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרן. וַיָּרֶב הָעָם עִם משֶׁה, וַיּאמְרוּ לֵאמר: וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה`. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה` אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ...
בהמשך הפרשה נקרא גם על הסתלקותו של אהרון הכהן "קַח אֶת-אַהֲרן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אתָם הר הָהָר. וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם. וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיַּעֲלוּ אֶל הר הָהָר לְעֵינֵי כָּל-הָעֵדָה. וַיַּפְשֵׁט משֶׁה אֶת אהֲרן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרן שָׁם בְּראשׁ הָהָר וַיֵּרֶד משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר. וַיִּרְאוּ כָּלהָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרן שְׁלשִׁים יוֹם כּל בֵּית יִשְׂרָאֵל...
כידוע, במשך ארבעים שנות נדודי בני-ישראל במדבר, עד בואם אל ארץ ישראל, שתו מים בזכותה של מרים "בארה של מרים" ונהנו מ"ענני הכבוד" שליוו אותם, ישרו את דרכם, הגנו עליהם ממטר ומחום והרגו נחשים ועקרבים וזאת בזכותו של אהרון הכהן
השאלה המתבקשת בפרשתינו היא ברורה. אחר פטירת מרים הסתלקה הבאר ומיד העם התלונן על-כך: "ויקהלו על משה ועל אהרון וירב העם" (אז, הבאר חזרה בזכותו של משה), א"כ, מדוע אחר פטירת אהרון והסתלקות "ענני הכבוד" - חומת ההגנה, עם ישראל לא התלונו על סילוקם?

כדרכנו בקודש, נפתח בסיפור חסידי מר` יעקב קוידנר מנכבדי חסידי חב"ד ומחסידי האדמו"ר האמצעי.
סוחר טבק היה ר` אברהם, וגם בר-אוריין. את עיתותיו הפנויות הקדיש ללימוד תורה ולעבודת הבורא. מידי כמה זמן נוהג היה ר` אברהם לצאת למסע עסקים  כדי לבסס את קשריו המסחריים. הדרך מעירו, וילקומיר שבליטא, לנייז`ין שברוסיה הלבנה, ארוכה וקשה. אבל מה לעשות, פרנסה היא פרנסה. רעייתו המסורה הכינה לו מלאי של מזון למשך התקופה הארוכה, ובגדים חמים להתגונן מפני הצינה. שכן הימים ימי חורף, ואת הדרך יש לעשות בעגלות רתומות לסוסים, כאשר הרוחות הקרות חודרות עד העצמות.
ידיד קרוב היה לו בעיר, ר` יעקב קוידנר. מנכבדי חסידי חב"ד היה ומאנשי-הדעה שבהם. בכל פגישה נוהג ר` יעקב לחזור באוזניו מתורתם של רבותיו, ור` אברהם, אף שלא נמנה עם עדת החסידים, היה מטה אוזן קשבת ומאזין בכובד-ראש לדברים.
לפני היפרדם פנה אליו ר` יעקב בבקשה: "הלוא אתה נוסע לעיר נייז`ין, שם טמון קדוש ישראל, רבי דובער, אדמו"ר האמצעי זצ"ל. אמנם עדיין אינך חסיד, אך אנא, עשה עמי חסד, היכנס לציונו הקדוש והזכר את שמי שם". בחפץ-לב נענה ר` אברהם לבקשת ידידו והבטיחו למלא את בקשתו.
והנה, זה חודשים אחדים עושה ר` אברהם במסעו. הקור באותה שנה היה נורא. סופות שלגים עזות השתוללו וחסמו את הדרכים. ר` אברהם היה מלא תודות לרעייתו, על הבגדים החמים שבהם ציידה אותו. גם לבה של האשה היה עם בעלה, העושה את דרכו בתוך הסופות, כדי להביא לחם לביתם. שעות היתה עומדת, שעונה על אדן החלון, ומבטה מופנה למרחקים. אולי קפצה לו הדרך והוא יקדים לשוב? גם בלילה, על משכבה, היתה מתייסרת בדאגות ובגעגועים.
אין לדעת אם היתה זו דאגתה הרבה או שמא הקור העז, שהפילוה למשכב. ראשה קדח מחום וריאותיה כמו חישבו להתפוצץ עקב פרצי השיעול. בתחילה עוד הצליחה לגייס את שארית כוחותיה כדי לטפל במשק ביתה ובשלושת ילדיה הקטנים, אך עד מהרה אפסו כוחותיה.
מחלתה הלכה והחריפה. שכנות טובות הזעיקו רופא מומחה מהעיר הגדולה, אבל כל מה שהיה יכול לעשות הוא לתת לחולה האנושה כמה תרופות משככות-כאב. הוא לא נתן לה סיכוי. במשך כל הלילה ישב הרופא צמוד לחולה שנאבקה על חייה. בחצות הלילה עצמה החולה את עיניה, נשימתה נחלשה ביותר, והסובבים חשו כי אלה רגעיה האחרונים עלי אדמות.
נשים בוכיות ניגבו את דמעותיהן והחניקו את קול בכיין. הגברים קראו בלחש פרקי תהילים. הבוקר האיר. ופתאום אירע הנס: עיני החולה נפקחו. היא הביטה בתימהון בסובבים אותה. בקול חלוש ביקשה מעט מים. אט-אט הוטב מצבה. הצבע שב לפניה ומצבה הלך והשתפר משעה לשעה. ויהי הדבר לפלא.
שמחה רבה שררה בביתו של ר` אברהם עם שובו, אחרי חצי שנה שנעדר מביתו. השולחן היה ערוך בכל טוב וקרובי משפחה וידידים באו לקבל את פניו. ביניהם היה גם ידידו הקרוב, ר` יעקב. בין הדברים סיפרו בני המשפחה על מחלתה הקשה של הרעיה ואת דבר רפואתה המופלא.
על פניו של ר` אברהם ניכרה סערת-נפש עזה. בעיניו נקוו דמעות והתרגשותו נראתה לעין-כול. שעה ארוכה ישב כך, נסער ומהורהר, ואחר פתח ואמר: "עכשיו הקשיבו לחלק מהסיפור שלא ידוע לכם.
"כשהגעתי סוף-סוף לנייז`ין, הייתי עייף ומותש. גם עסקיי לא עלו יפה, והייתי מדוכדך למדי. לילה אחד עליתי על יצועי, אך כל מאמציי להירדם עלו בתוהו. בלבי התעצמו הגעגועים לבני-ביתי ולרעייתי. כשחשבתי על רעייתי, אחזה בי פתאום חרדה. איזושהי מועקה סתומה. כאילו דבר-מה נורא עומד לקרות לה.
"באותו רגע נזכרתי בבקשתו של ידידי, ר` יעקב, להזכיר את שמו על ציון-קברו של הרבי האמצעי לחסידי חב"ד. קמתי ממיטתי, לבשתי את בגדיי החמים ופניתי למקום-מנוחתו של הצדיק.
"הלילה היה אפל וקר מאוד, אבל בגדיי העבים חיממוני. והנה, כשהגעתי סמוך לקבר, אחזה בי פתאום צינה עזה שאין לתארה. כל בגדיי לא הועילו. גופי רעד ושערותיי סמרו. אל הקור העז נלווה גם פחד גדול, חרדה נוראה וחסרת-פשר.
"עמדתי ליד הציון הקדוש, רועד כולי, בלי יכולת לזוז. רגע אחד רציתי לעזוב ולחזור לאכסנייתי, אך כוח נעלם אחז בי והאיץ בי להתגבר ולגשת אל הציון.
"בין כה וכה החל השחר להפציע. אז הוצאתי מכיסי שני פדיונות-נפש, שהכנתי קודם לכן. האחד עבור ר` יעקב, עבורי ועבור בני-משפחתי, והשני, בקשה מיוחדת עבור רעייתי. קראתי את ה`פדיונות`, ובאותו רגע חשתי הקלה עצומה. חום נעים פשט בגופי ורוחי הנסערת נרגעה בבת-אחת".
התרגשות רבה אחזה במסובים. ר` אברהם נשם עמוקות והמשיך בקול רועד: "מדבריכם עולה, כי השעה שבה נחלצה רעייתי באורח ניסי ממחלתה, היא בדיוק אותה שעה שבה הנחתי את ה`פדיון` על קברו של הצדיק הקדוש"...
חזרה לפרשתינו. המדרש אומר כי שני סוגי ענני כבוד ליוו את עם-ישראל במדבר. האחד - כפי שהזכרנו קודם היו עננים שהגנו עליהם ודאגו לכל צרכיהם הם ליוו אותם, ישרו את דרכם, הגנו עליהם ממטר ומחום והרגו נחשים ועקרבים. הסוג שני היו `ענני כבוד` כפשוטם של מילים, עננים שעניינם הוא רק לשם `כבוד` כמו משמר כבוד, שתפקידו להראות את כבוד ה` וכבוד עם ישראל.

בפטירת אהרון הסתלקו העננים אלה, ענני הכבוד, שהיו לכבוד ולתפארת, אך ענני הכבוד שהיו חיוניים לישראל להצילם ולשומרם נשארו ללוותם. לכן, לא התלוננו בני-ישראל על הסתלקות ענני הכבוד, כי לא נזקקו להם לצורך הקיום והחיוניות.
ובכל זאת, אם בכוחו של משה רבינו היה להחזיר את בארה של מרים מדוע לא החזיר את ענני הכבוד?!

הרבי מליובאוויטש זצ"ל, שהשבוע נציין את יום הסתלקותו, מסביר באחת משיחותיו את הדברים באופן נפלא ומוסר השכל בצידו:
אכן, בכוחו של משה רבינו היה להחזיר גם את ענני הכבוד אבל לא זו מהותו של משה רבינו. משה רבינו לא היה צדיק כאחד הצדיקים, ובענייננו, כאהרון ומרים, אלא עניינו של משה רבינו היה דווקא `מנהיג ורועה נאמן` הדואג לצאן מרעיתו, לבני עמו.
כוונת הדברים: הניסים שנעשו לבני ישראל במדבר על-ידי אהרון ומרים, הבאר וענני הכבוד, הם נעשו בזכותם, בגלל הזכויות של אהרון ומרים. לכן כאשר נסתלקו ונפטרו בעלי הזכות - בטלו הדברים שבאו על-ידם. לעומת-זאת, משה רבנו דאג לעם-ישראל בתור רועה נאמן שדואג לצאן מרעיתו. ה`מן` שירד מן השמים בזכותו של משה לא היו בגלל זכויותיו, אלא על-פי צורכי העם. כשהעם נזקק למשהו, דאג משה שהדבר יינתן לעם ולא יחסר להם דבר. לכן החזיר להם משה את דווקא את באר המים שכן המים הם צורך קיומי בעוד שענני הכבוד לשם כבוד גרידא נחשב בבחינת מותרות ודבר נוסף שאינו חיוני לקיומו של העם.
חברים יקרים, כאן טמון יסוד מוסד באופיו של מנהיג ישראל, כאן ניבטאת במלוא עוצמתה מעלתו של רועה נאמן כמשה רבנו, וכך גם מעלתם של כל רועי-ישראל לדורותיהם. משה רבנו דאג לא פחות מצרכי העם הרוחניים, גם לכל צרכיו הפיזיים והגשמיים של עם-ישראל, עד שאפילו אחרי פטירתו אכלו העם במשך ארבע-עשרה שנה את אותו ה`מן` שהוריד להם במדבר.
זו היא התנהגותו של מנהיג-ישראל, שדואג לכל צרכיו הגשמיים והרוחניים של העם, עד שגם לאחר הסתלקותו הוא מוסיף לדאוג לו ולהשפיע עליו רוב טובה וחסד. מדהים!
השבוע, נציין את היום הקדוש, ג` תמוז, יום ההילולא של מנהיג הדור רועה אמיתי הרבי מליובאוויטש זיע"א. מי כמו הרבי שכל חייו הקדיש למען עם ישראל בכל רחבי תבל, דאגתו אפילו ליהודי בודד בקצה העולם לא ידעה גבולות, ומפעל שלוחי חב"ד עם 4000 שלחים חובקי עולם מביאים את אור התורה והמצוות לכל יהודי באשר הוא.
הרבי השקיע כל רגע בחייו עבור כלל ישראל, אם ניקח לדוגמא את מעמד חלוקת הדולרים מידי יום ראשון , הרבי עמד במשך שעות רבות כשעל פניו עוברים אלפים רבים מבני ישראל והוא מעריף עליהם ברכות, מעניק עצה ותושיה ומשפיע רוב טוב וחסד. מי לא מכיר את בניין הלבנים האדומות 770 שבברוקלין, הבית ממנו יצאה אורה לעולם כולו, שם בחדר פשוט וקטן מימדים, ישב הרבי ולמד תורה, קיבל יהודים מגדולי ישראל ועד אחרון פשוטי העם שנהנו ממנו עצה ותושיה. והכל בפשטות ובצניעות.
באחד מביקוריו של הנשיא המנוח שז"ר בניו יורק, שהה הנשיא בבית מלון במנהטן יחד עם המשלחת הנשיאותית, המשלחת פנתה למזכירות הרבי בבקשה שהנשיא רוצה לפגוש את הרבי במלון בו התארח הנשיא. הרבי ענה שהוא לא יוצא מחדרו לשום מקום אחר. לבסוף, הנשיא הגיע לרבי, בדרך לא דרך, והתקבל בחדרו של הרבי.

הנשיא שאל את הרבי מדוע סירב להגיע למלון? והרבי אמר לו "איך אני יכול לעזוב את החדר הזה, החדר בו ירדו הרבה דמעות על יהודים שהיו תקועים בברית המועצות דאז... ובכלל על כל עם ישראל בעולם כולו..." לא נשכח איך היה עומד שעות על גבי שעות על קבר חמיו האדמו"ר הקודם, שם קרא והתפלל על עשרות אלפי יהודים ששלחו אליו את בקשותיהם תוך כדי שהוא בצום כל היום... זוהי מהותו של המנהיג, של הנשיא שכל כולו היה למען עם ישראל.
בטוחים אנו גם כיום, לא עזב הנשיא את צאן מרעיתו. וכמו שהזהר הקודש כותב, שצדיקים במיתתם פועלים ישועות ונפלאות עוד הרבה יותר ממה שפעלו לפני זה כשהיו בגוף גשמי בעולם הזה. ולכן חברים יקרים, כל מי שמעונין לכתוב בקשה לרפואה או כל בקשה אחרת בבקשה לשלוח לי מייל עם השם ושם האם, ובעז"ה אדאג שיזכירו ויתפללו את כולם ביום ההילולא, על ציונו הקדוש.

וכדאי, לעשות כלי לברכה, כדי שהברכות יתקיימו בעז"ה. שכל אחד ואחד יקחו על עצמם החלטה טובה בכל תחום בתורה ויראת שמים וזה יהיה הכלי לברכה שבעז"ה תתקיים מידו המלאה הפתוחה והרחבה ונזכה בקרוב ממש לגאולה אמיתית והשלימה ולבנין בית  המקדש ולתחיית המתים ונזכה לראות את הרבי וכל הצדיקים בעיני בשר במהרה בימינו ממש.