כוחו של מעשה

על מעשה הגבורה של פינחס, המקנא את קנאת ה`, ע ת חטאו בני-ישראל עם בנות מואב, מספרת התורה שבזכות מעשהו, זכה פנחס לכהונת עולם לו ולזרעו אחריו.

גם משה רבינו, השיב את חמת ה` מעל העם, לא פעם ולא פעמיים, ולא מצאנו שתוגמל על כך! מדוע אם-כן, זכה דווקא פינחס בכהונת-עולם "לו ולזרעו אחריו", רק משום שפעם אחת ויחידה השיב את חמת ה` מבני-ישראל"?

כדרכנו נקדים ונפתח בסיפור חסידי על השרף רבי אורי מסטריליסק.

מעשי הצדקה והחסד של רבי אורי מסטריליסק, המכונה ה`שרף` היו לשם דבר. ידעו תלמידיו שהוצאותיו של רבם רבות הן, בעיקר להכנסת כלה, פדיון שבויים, עזרה לנזקקים, סיוע ליהודים שירדו מנכסיהם, ועוד כהנה וכהנה, והחסידים ראו זכות גדולה לסייע לרבם במעשי הצדקה והחסד הרבים שלו. לשם החזקת מפעל החסד, נוהג היה ה`שרף` לשלח מפעם לפעם את תלמידו, ר` יהודה-צבי מסטרטין, למחוזות שונים בהונגריה, כדי לאסוף מחסידיו את מעות הצדקה. במסעות אלה היה נלווה לר` יהודה-צבי משמשו של הרבי – ר` מרדכי-מאיר.

היה זה באחת ממסעותיהם של השניים לאיסוף תרומות. באמצע הדרך תעו, ואבדו את הכוון ורק ביום חמישי בלילה הצליחו להגיע לעיירה יהודית שלא הכירוה. כשהם עייפים מעמל הדרך פנו אל בית-המדרש, קראו קריאת-שמע, ונחו על ספסלי העץ הקשים והארוכים, והשבת העומדת בפתח לא הותירה בידם בררה אלא לשבות שם.

בליל שבת, לאחר שסיימו את תפילתם, הזמינם אחד מתושבי המקום לסעוד את סעודת השבת על שולחנו. "ביתי רחוק במקצת", התנצל היהודי, "אבל יש לי הכל בשפע". השניים הודו לו והתלוו בשמחה לביתו שבקצה העירה, שם התנשא לעיניהם בית שנראה כטירה. ריח מאכלי שבת ערביים קידם את פניהם וגם בפנים היה הכל מבהיק ונוצץ. שולחן השבת היה ערוך בטוב טעם כסעודת מלכים של ממש, ובו היו מונחים מיטב מאכלי השבת.

עם צאת השבת פנה בעל הבית לר` יהודה-צבי ואמר: "עתה, כאשר אני יודע את מטרת מסעכם, חפץ אני להשלים את מלוא הסכום הדרוש לכם". ואכן, ללא שהיות העניק היהודי לשני השליחים את כל המכסה שהטיל עליהם רבם. עתה הגיע תורו של ר` יהודה-צבי להתרגש: "במה אוכל להיטיב עימך?",שאל את היהודי. "אולי זקוק הינך לברכה בעניין כלשהו" דמעות עלו בעיני בעל-הבית: "ברוך השם לא חסר לי דבר. יש לי עושר וכבוד. אך מה לי ולכל העושר הרב הזה כל עוד שלא זכיתי לפרי בטן..." פניו ועיניו של ר` יהודה-צבי התלהטו והכריז: "בשנה הבאה תזכה להכניס את בנך בבריתו של אברהם אבינו".

חלפו שנים. ה`שרף` נסתלק מן העולם, ואת מקומו מילא עתה תלמידו, ר` יהודה-צבי מסטרטין. גם כאשר היה מוקף עדת חסידים, הוסיף לנהוג כמנהגו מאז לנסוע אחת בשנה, לאסוף מעות לצורכי צדקה וחסד ולחלקם לכל דיכפין ביד רחבה, אך בהוצאות ביתו-שלו נהג צמצום רב. לזאת כבר התרגלה הרבנית. אולם בהגיע העת אשר בתו בגרה והגיעה הזמן להשיאה, ובידי הרב לא הייתה פרוטה לפורטה, יצא ר` יהודה-צבי יצא שוב למסע צדקה, בלווית משמשו ר` מרדכי-מאיר.

המשמש ידע כי זכות גדולה היא להציל את משפחת רבו מחרפה. וכאשר אנשים נתנו בידיו מטבעות צדקה, היה סוגר את אלה בארגז מיוחד, ובו החל להצטבר סכום נכבד. כשחזרו ממסעם, מיהר לבשר לרבנית כי הצליח לאסוף את הכסף הדרוש להוצאות החתונה. ליבה של הרבנית קפץ משמחה, ובדמיונה כבר החלה לתכנן את ההכנות לחתונה.

רוחו של הצדיק השב ממסעו הייתה מרוממת. חסידיו הקיפוהו והוא עבר ביניהם וברכם בחום. פתאום הבחין בשני קבצנים, צעיר ומבוגר. הביט בהם הרבי במבט חודר, ומיד הזמינם אל חדרו. המשמש המתין בחוץ עד שיסיים הרבי את ענייניו עם שני הקבצנים, ופתאום נפערו עיניו בתדהמה: שני הקבצנים יצאו, על פניהם מבט מאושר, ובידיהם – ארגז הכסף...

זה כבר היה יותר מדי עבור הרבנית. היא נכנסה אל בעלה, הרבי, ופרצה בבכי נואש. הצדיק פנה אל משמשו ואמר: "זוכר אתה את השבת לפני שנים רבות, בה נקלענו לעיירה אחת והתארחנו אצל יהודי עשיר? ובכן, הקבצן המבוגר הוא אותו עשיר שהחיה אז את נפשותינו, והצעיר – הוא הבן אשר נולד לו הודות לברכה שהענקנו לו. כדי שיוכל להתברך בבן, נגזר עליו כי יאבד את כל עשרו. בחור זה כבר הגיע לפרקו, אך נבצר מן האב להשיאו. האם אינכם סבורים, כי היה עלי להעדיפו על פני בתי?".

חלפו רגעים מספר והרבי פנה שוב אל זוגתו הבוכיה: "שערי דמעות לא ננעלו. בטחי בה`, והוא יהיה בעזרנו". לא עברו שבועיים ימים ואחד החסידים העשירים הגיע לחצר הרבי ובידו סכום נכבד, בתוספת נדוניה ושאר מתנות, עבור בתו של הרבי.

חזרה לפרשתינו: כשהתורה מציינת את הטעם לשכרו הגדול של פינחס משתמשת התורה במילים "בקנאו את קנאתי בתוכם". פעולתו של פינחס בקנאת ה` היתה על-ידי פעולה גשמית למטה, בתוך בני-ישראל, פעולה פיזית שעוררה את בני-ישראל לחזור בתשובה. בניגוד לדרך פעולתו של משה רבינו, שגם השיב את חמת ה`, אלא שזו היתה על ידי פעולה רוחנית - תפילה.

במילים אחרות, גם משה רבינו וגם פינחס בן אלעזר מסרו את נפשם למען עם ישראל אלא שמשה רבינו מסר את חיי הנשמה שלו, שהיה מוכן למחוק את שמו מהתורה למענם, בעוד פינחס מסר את נפשו וסיכן את חייו הפיזיים כדי להציל את עם-ישראל - מסירות-נפש של הגוף.

מדוע באמת מסירות נפשו הפיזית של פנחס נעלית ממסירות נפשו הרוחנית של משה רבינו? אלא מאחר שפעולה רוחנית, גדולה ככל שתהיה, אינה יכולה להתחבר ולהשפיע בעולם הזה הגשמי ולכן היה יכול להתחולל חטא העגל מיד אחרי הגילוי הנפלא של מעמד הר-סיני... לעומת זאת פעולה גשמית, פיזית למען עם ישראל היא מתחברת ופועלת בעולם ולכן דווקא מעשהו של פינחס זיכה אותו ב"ברית כהונת עולם לו ולזרעו אחריו".

מכאן אנו למדים על כוחה של פעולה ומעשה ממשי בעולם הזה. ישנם החושבים שמאחר והתורה היא רוחנית, הקב"ה זה שמיימי ולכן אופן ההתקשרות איתו היא על ידי דברים רוחניים כמו התבודדות, מדיטציה וכד` ולא על ידי קיום מצוות בפועל... מחשבה זו נובעת כאמור ממחשבה מוטעית בתכלית, שהרי הקב"ה הוא בלי גבול בדיוק כפי שהוא בגבול, ואם רצונו שנתקשר אליו ונתחבר איתו באמצעות המצוות המעשיות הרי שזו הדרך היחידה להתחבר אליו. ואדרבא, דווקא באמצעות המצוה הפיזית הגשמית אנו פועלים יותר, מזככים את העולם הזה ומעלים אותו לקדושה.

חבר יקר, בימים אלו אנו נמצאים בשלושת השבועות של ימי בין המצרים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, ימים אלו הם ימי אבל וחשבון נפש, בימים אלו עלינו להרבות במעשים טובים ובעיקר באהבת ישראל, לקרב בין יהודי למשנהו, לחבר בין חלקי העם ולהרגיל את עצמנו לראות תמיד את המשותף בין המגזרים שהוא הרבה יותר מהמפלג, כי רק זו הדרך לבנות חברה יותר טובה, חיים יותר טובים, ומדינה יותר טובה בדרך אל הגאולה בקרוב ממש

שבת שלום ובשורות טובות,

הרב יעקב פרידמן
מוסקבה