פרשת אמור

| א' אייר התשע"א | 05.05.11 | 00:00

פרשתינו פותחת בציווי ובאיסור אל הכהנים שלא להיטמא למת מפני קדושתם ומעמדם במילים: "אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא בעמיו".

תורתנו הרי היא מדוייקת בתכלית הדיוק, ולכל אות הנראית כ`מיותרת`, נלמד ממנה דין שלם, א"כ לא ברור כפל הלשון בפסוק: "אמור אל הכהנים... ואמרת "? באמת, רש"י במקום מביא את הסבר הגמרא לשאלה זו, ואומר: "אמור, ואמרת - להזהיר גדולים על קטנים".

כלומר, ישנו כאן ציווי לכהנים אשר מלבד הצורך של הכוהנים הגדולים להקפיד בעצמם על טומאת מת, מוטלת עליהם החובה גם לחנך את הכוהנים הצעירים-הקטנים.

מכאן עלינו להבין, ראשית, מהי החשיבות הגדולה בעניין זה שיש להזהיר על כך מספר פעמים? שנית, מה עניין החינוך דווקא כאן

בפרשת הכהנים? לכאורה, היה מתאים יותר להיאמר בסמוך למתן תורה או לפחות בפרשה הקודמת, פרשת קדושים?

לפני שנבהיר את עניין החינוך בפרשתינו, נפתח בסיפור השייך לימים אלו בהם העלינו את זיכרם של קדושי השואה הי"ד, סיפור שארע עם הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד רבה של ירושלים בעיר פרשבורג שבהונגריה, בזמן לימודו של רבי יוסף חיים בישיבת ה``כתב סופר`` שם. ומעשה שהיה כך היה:

אשה מכובדת ועשירה היתה נוהגת במשך שנים רבות להביא מידי פעם בפעם תרומה הגונה לישיבה, וזאת בתנאי מפורש שיגידו בישיבה `קדיש` לעילוי אותן נשמות גלמודות שאין מי שיגיד אחריהן קדיש, ולשם כך, העמידה הישיבה בחור מיוחד שיאמר קדיש לטובת נשמות אלו.

עברו שנים ובעלה של אותה אשה נפטר, ומכיון שהוא ניהל את עסקיהם, פגעה פטירתו בפרנסתם שנצטמקה והלכה לה עד שמצבה הכלכלי של האשה הלך והחמיר, כאשר נפל עליה עול נוסף, שתי בנותיה הגיעו לפרקן, וכסף אין...

נשאה האשה את סבלה בדומיה וקיבלה עליה את הדין בהשלימה עם גורלה. אך על דבר אחד לא הייתה מוכנה לוותר, ונגע בציפור נפשה והוא, ענין שמירת הקדיש שעלול להתבטל מאחר שהפסיקה את תרומתה לישיבה למטרה זו.

עלתה האישה להנהלת הישיבה, סיפרה על מצבה העגום אשר אין ביכולתה להמשיך באחזקת הישיבה, אך בקשתה שטוחה לפניהם להמשיך גם הלאה את אמירת הקדיש לעילוי הנשמות הגלמודות, עד שירחיב ה` את גבולה ותחזור לתמוך בישיבה כמקודם.

התרגשו ראשי הישיבה מתום לבה וצדקותה של אלמנה זו, והבטיחו לה למלאת את מבוקשה לשמור את אמירת הקדיש התמידי.

הבטחה זו מילאה את נפשה אושר אין קץ, ומעתה שוב לא העיק עליה כל כך מצבה, ואפילו מצב שתי בנותיה שהגיעו כבר לא מזמן לפירקן לא הדאיגוה שכן היא שמה מבטחה בה` אבי היתומים ודיין האלמנות.

והנה, בצאתה, לרחוב ניגש אליה יהודי ישיש בעל הדרת פנים וברכה לשלום. הופתעה האשה מהסברת הפנים הלבבית של הזקן הלא מוכר. הפתעתה גדלה שבעתיים, בעת שהזקן נכנס אתה בשיחה לבבית והתעניין במצבה ובמצב בנותיה.

שטחה האישה לפניו את מר גורלה ואת נפילתה הכלכלית הקשה מאז מות בעלה, עד שאין לה האמצעים ההכרחיים להשיא את בנותיה הבוגרות. ``מהו הסכום הדרוש לך להוצאות נישואיהן של בנותיך?`` שאל הזקן. ``לשם מה חשוב לכבודו לדעת, מה זה משנה?`` השיבה האשה בתמהון ונקבה בסכום הלא מבוטל.

שלף הזקן את פנקס ההמחאות ורשם צ`ק מכובד הנושא את התחיבות הבנק המקומי לשלם לאשה את הסכום הנכבד מחשבונו.

אולם בטרם  העביר את המחאתו אל האישה, הביע את משאלתו: שהיות ומדובר בסכום רציני מאד, רצוי שתהא חתימתו בנוכחות עדים שיראו במו עיניהם כשהוא חותם אישית על ההמחאה, ויאשרו זאת בחתימת ידם.

נרגשת ומפתעת ממה שהתרחש, עלתה לאולם הישיבה וביקשה משני בחורים להילוות אליה. משראה אותם הזקן, הציע להם שיתבוננו איך שהוא שם את חתימתו על הוראת התשלום. וליתר בטחון ביקש מהם פיסת נייר ורשם עליה את חתימתו לדוגמא.

במסרו את ההמחאה על הסכום הנכבד לידי האשה, הורה לה שתלך לפדות את ההמחאה מיד למחרת בבקר בסניף הבנק המקומי.

כל הענין נראה לאשה ההמומה תמוה ומוזר. מה ראה הזקן הבלתי מוכר להסביר לה פנים ולהראות רוחב לב לכיסוי הוצאות השאת שתי בנותיה. אעפ``כ נזדרזה למחרת לסור אל הבנק...

כשבחן פקיד הבנק את ההמחאה, תקע בה ובאשה המגישה מבט תוהה, מסתכל פעם ופעמיים וכולו נבוך ומשתאה. תוך הבעת סימני המבוכה ביקש מהאשה להמתין, והוא נכנס עם ההמחאה למנהל הבנק שהיה גם בעליו. וכאן התרחש משהו דרמטי ביותר. כשראה מנהל הבנק את ההמחאה, צנח מכסאו מתעלף...

בבנק קמה מהומה, והפקידים ששמעו על המתרחש, הכניסו מיד את האשה לחדר צדדי והצמידו לה שומר לבל תתחמק, תוך חשד למעשה מרמה.

כשהתעורר מנהל הבנק מעלפונו, בקש לראות את האשה שהגישה את ההמחאה לפרעון ומיד שאלה: אימרי לי, מתי וכיצד קיבלת את ההמחאה?

``אתמול קבלתיו מיהודי מכובד בעל הדרת פנים, וישנם אפילו שני בחורי ישיבה היכולים לשמש כעדים, שראו איך כותב ההוראה חתם על ההמחאה`` - ענתה האשה כמתנצלת.

``האם תוכלי לזהות את האיש אם אראה לך אותו בתמונה?`` - שאל המנהל. ``בודאי אזהה אותו, ואין לי כל ספק שגם שני הבחורים יוכלו לזהות אותו``...

הורה המנהל להביא לפניו את תמונת דיוקנו של אביו המנוח, וכשהוצגה התמונה בפני האשה, הצביעה ללא היסוס עליו כעל האיש שנתן לה את ההמחאה...

ציוה המנהל לפרוע את ההמחאה ושיחרר את האשה. אחרי שהאשה הלכה, סיפר המנהל לנוכחים את פשר הפרשה המוזרה

שהתחוללה לנגד עיניהם:

האיש שמסר את ההמחאה לאשה, אינו אלא אביו שהלך לעולמו לפני עשר שנים. "אתמול בלילה הופיע אבי בחלום ואמר לי בזו

הלשון: ``דע לך, כי חינכתי אותך בדרך ישראל סבא, והשקעתי בך את כל כוחי, אך אתה סרת מדרך התורה והמצוות, התחתנת עם נכרית ואף לא אמרת קדיש על נשמתי שלא מצאה מנוחה... עד שבאה אשה אלמונית וצוותה להגיד קדיש לנשמות שאין אומרים קדיש אחריהם, וזכותי עמדה לי, שהקדיש הזה שאמרו בישיבה לפי פקודת האשה גרם עילוי ונחת רוח לנשמתי...

אשה זו, תופיע מחר בבוקר אצלך בבנק עם המחאה שמסרתי לה לכיסוי הוצאות נישואי שתי בנותיה``...

כשקמתי בבוקר נפעם מהחלום, ספרתי אותו לאשתי שלעגה לכל הענין. אך, כשהופיעה האשה עם ההמחאה נתאמת לי שאכן החלום אמת היה...

מסיים הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, רבה של ירושלים: מי היו שני הבחורים? - אני הקטן וחברי ר` יהודה גרינוואלד...``

האיש נהיה לבעל תשובה, אשתו נתגיירה כדין, וזכו להקים בית נאמן בישראל.

חזרה לפרשתנו: לא בכדי נאמר עניין החינוך דווקא בפרשת הכהנים "אמור, ואמרת - להזהיר גדולים על קטנים" - חובת חינוך הדור הצעיר, שכן ראשית, הכהנים הם, כפי שהפסוק מדגיש "בני אהרון", מי היה אהרון ? מה הייתה מהותו של אהרון ? כל אחד יודע את המשנה בפרקי אבות, שאנו נוהגים לאומרם בשבתות אלו, "הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום" זו מהותם של הכהנים בני אהרון להיות אוהבי ורודפי שלום בן איש לרעהו, בין איש לאשתו ובין אדם למשפחתו.

לכאורה, מה יש להזהיר כהנים על עניין טומאת מת? הרי כל כהן מתחיל יודע כי עליו להיות עומד מוכן וטהור לעבודת בית המקדש... ועוד אזהרה כפולה? ועל עניין זה אומר רש"י "להזהיר גדולים על הקטנים" כדי ללמדנו יסוד חינוכי חשוב: אדם חייב לחנך את בניו בדרך ישראל סבא, בדרך התורה והמצוות, ובזה גופא עליו להעניק להם את החינוך הטוב ביותר והאיכותי ביותר אך מעל הכל חשובה ה"דוגמא האישית".

 

כמו הכהן הגדול המקרב את בני ישראל לאביהם שבשמים כי זו היא מהותו - אהבת הבריות - ולכן אלו שהיו חלוקי דיעות בינהם קודם, אם זה איש ואישה או אדם וחברו יקבלו את דבריו ויעשו שלום בינהם... מדוע יכבדו את דבריו? כי אדם שבמהותו הוא אוהב שלום אין סיבה שלא יקבלו ממנו את תוכחתו באהבתו אותם.

כך גם בחינוך ילדינו, לשלוח את ילדינו למוסדות חינוך טובים זו דאגתינו, להעניק להם חינוך איכותי וערכי זו חובתינו אך מעל הכל ילדינו רואים בנו `דוגמא` ומודל לחיקוי. אנחנו חייבים לשדר להם `דוגמא אישית` בכל אותם ערכים אותם הם לומדים...

ישנו פירוש נוסף בעניין "להזהיר גדולים על הקטנים" אבל מתקשר היטב ליסדו בחינוך הנ"ל.

לשון חז"ל הוא "להזהיר גדולים על הקטנים"- להזהיר מלשון זוהר ואור. הגדולים מתבקשים לחנך את הקטנים ולהביאם לידי כך שיזהירו, הכוונה שכשם שהכהנים, הם המקרבים את עם ישראל לה` ומופקדים על חינוך העם באמצעות הקרבנות ומעלים את עם ישראל לדרגות חדשות של קדושה, כך גם בחינוך, עלינו לגרום לכך ש"הקטנים" יאירו ויזהירו באור הקדושה.

 

זה תפקידם של ה"גדולים" לא רק לחנך, חינוך בסיסי, אלא להרים את ה"קטנים" לשלמות הגבוהה ביותר עד שיזהירו ויאירו באור התורה.

השבוע, ציינו את יום הזיכרון לשואה לגבורה, העלנו את זיכרם של ששת מליוני היהודים הי"ד שנעקדו על קידוש ה`. חשבתי לעצמי אדם של"ע התייתם מאב או מאם, זהו פצע כואב מאוד, ואדם לפעמים כמעט ומאבד טעם בחייו ללא הוריו אבל הקב"ה ברחמיו גורם לאדם לחזור לשגרת חיים ו"חזקה על המת שישתכח מן הלב" אומרים חז"ל, אך בעניין קדושי השואה כמו בכל שנה מתעורר העניין באופן כואב וצורב והפצע נשאר פתוח... ממש כפי הכותרות : `לא נשכח ולא נסלח` כי כאן הייתה כוונה של ימ"ש לאבד את העם היהודי ולהשמידו. הם לא רצו את כספינו, הם לא רצו את בנותינו הם רצו להשמיד את העם היהודי ה"י.

רק לפני שבועיים ישבנו בליל הסדר עם מאות ישראלים כאן במוסקבה, הייתה אווירה מדהימה ותחושת אחדות אמיתית, בסיום הסדר חזרתי לביתי מלווה בבני משפחתי בשעת לילה ובאחת הסימטאות עמדו שני אנשים רוסיים להערכתי בשנות הארבעים והם מסכלים עלינו ומבטם אומר הכל... `מה אתם עוד חיים? צריכים להרוג את כולכם... נזכרתי בדברי הההגדה  "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו"...

כמה נכוונה האמרה הזו, אני חושב שאנחנו חייבים לפקוח את העיניים ולהיות עיירניים לכל מיני "היטלרים", "המנים", "פרעונים", אחמאדניג`נדים" ימ"ש למניהם, שכל מחשבתם ה"י לא תקום פעמיים צרה. ומכאן אני שולח ברכות וישר כח לנשיא ארה"ב על הפעולה המדהימה שעשה ביום השואה וחיסול של צורר היהודים אוסאמה בן לאדן ימ"ש כן יאבדו כל אוייבך ה`.

אך עלינו לזכור שוב גם את השואה הפנימית שלנו, השואה הרוחנית... קרי, מכת ההתבוללות. כיום נשארנו רק 12 מליון יהודיים, סקרים מוכיחים על 50 אחוזי התבוללות בחו"ל... לאן נגיע בעוד עשור, או שני עשורים?... חובתינו לא לממש את רצונם של מבקשי נפשינו שכל כוונתם בהשמדת עם ישראל.

וזה מתקשר היטב לחינוך עצמנו, לחנוך ילדינו, משפחתינו וחברנו בדרך ישראל סבא, בדרך העולה בית א-ל, חזק חזק ונתחזק בעד עמינו, בעד ארצנו, בעד תורתנו ובעד אלוקינו. נזכה שהקב"ה יוציא אותנו מהגלות הכללית והגלות הפנימית ויולכינו לקראת משיח צדקינו בקרוב ממש.

פייסבוק מייל
הנקראים ביותר

כותרות עיקריות

סיפורים
0

המעשה הוא העיקר - סיפור

לעיתים קרובות, יושבים חסידים ומתוועדים. המשפיע אינו מסתפק רק בהעברת מסרים, אלא מרבה לתבל אותם בסיפורים שונים, מהעבר וגם מההווה. מהי הסיבה לכך ? מדוע אינו מספיק להעביר את המסר עצמו ?
קראו עוד
קצרים
רוחניות
רוחניות