למה מדגישים כל כך את נס פך השמן? - פרשת מקץ, שבת חנוכה

שבת מקץ היא גם שבת חנוכה ומטבע הדברים נתמקד בחג החנוכה.
חג החנוכה, הוא חג מאד משמעותי בתולדות עם ישראל מאחר והינו סמל הניצחון של מעטים כנגד רבים וחלשים כנגד גיבורים כפי שאנו מזכירים בתפילת `על הניסים` בחנוכה. וכאן מתעוררת שאלה הילכתית לא פשוטה, האם היה מותר לחשמונאים להסתכן ולצאת למלחמה במצב של קומץ לוחמים קטן ולא מנוסה כנגד האימפריה האדירה של רומי, כאשר אין שום סיכוי על פי הטבע לנצח?! ובכלל מדוע מדגישים יותר את נס פך השמן פחות מנס ניצחון המלחמה של רבים וחזקים מול מעטים וחלשים?!

נפתח כדרכנו בסיפור שהתרחש בתקופת הרבי ה"צמח צדק" מחב"ד. בעיר חרסון אשר ברוסיה חי פעם שוחט, שנמנה על חסידיו של ה״צמח צדק״. בביתו של שוחט זה היתה עוזרת, אשה יהודיה בודדה, שעזרה בעבודת הבית והמטבח. בעלה של אשה זו עזב אותה לאנחות ונעלם ולכן היא היתה עגונה, שלא יכולה להתחתן, כל זמן שאינה מביאה הוכחות ברורות על מותו של בעלה.
השוחט ואשתו, שריחמו על העגונה המסכנה, נתנו לה עבודה בבית ובסביבה, כדי שיהיה לה מה לאכול וקורת גג מעל לראשה. העגונה מצידה לא חדלה מלקוות, כי בעלה יימצא באחד הימים, יסכים לתת לה גט פטורין והיא תוכל להתחתן ולבנות לעצמה חיים חדשים.
אולם שנים עברו ושנים באו והבעל לא הראה כל סימן חיים. ביום קיץ בהיר הלכה העגונה על שפת הנהר, כדי לכבס בגדים, כפי שהיה נהוג בימים ההם. בגדה השניה של הנהר ירדה קבוצה של חיילים, כדי לטבול במים הצוננים. וקרה שאחד החיילים טבע בנהר ומאוחר יותר משו את גווייתו מהמים. העגונה שבה הביתה וספרה לשוחט ולאשתו, כי החייל שטבע אינו אלא בעלה שנעלם. להוכחת דבריה היא נתנה סימנים שונים, כתמי־לידה על בשרו וכדומה.

השוחט הקשיב לדברי העגונה בענין רב  ומיד בשומעו את הסיפור עד תומו, הוא מיהר אל הרב וחזר באזניו על סיפורה של האשה. הרב שלח לקרוא לאלמנה ושאל אותה שאלות ופרטים שונים על הסימנים שנתנה. לאחר מכן הוא ביקש וקבל רשות מהמשטרה לבדוק את גופת הטובע. התברר, כי הסימנים הא נכונים, ונראה היה לרב, כי אכן יש יסוד להתיר את העגוגה שהפכה עתה לאלמנה. הוא שוחח על הענין הזה עם השוחט, שדעתו נוטה להתיר אותה מעגינותה, אולם באשר לא רצה לסמוך על עצמו בלבד, בענין רציני כזה, החליט הרב להתייעץ
בענין עם אחד מגדולי התורה שבדור. אם הוא יקבל הסכמה לדעתו, יוכל להתיר לעגונה להתחתן.
ומאחר שהימים היו לקראת חג השבועות אז עמד השוחט לנסוע לרבו הרבי ה"צמח צדק", הציע הרב להעביר את השאלה אל ה״צמח צדק״, שהיה ידוע כאחד הגאונים הגדולים של דורו. השוחט הבטיח, כי הוא ישתדל לקבל תשובה בהקדם האפשרי ויביא אותה אל הרב. הוא היה בטוח שיקבל את הסכמת ה״צמח צדק״ להתיר את העגונה.
השוחט הגיע אל ה"צמח צדק" כמה ימים לפני חג השבועות. הוא מצא במקום קהל גדול של חסידים ואורחים, שבאו כדי להסתופף בחג בצילו של הרבי. בראותו את קהל האורחים הגדול הבין השוחט, כי הוא לא יוכל להכניס את שאלתו אל הרבי לפגי החג. אולם, כדי שלא לאבד זמן, הוא מסר את השאלה לאחד מבני הרבי, ר׳ ישראל נח, שהיה בעצמו גאון גדול ואשר אביו הרבי נוהג היה להפקיד בידיו שאלות קשות כדי ללבנן ולהציע להן תשובות. ר׳ ישראל־נח קרא את השאלה ואמר, כי במבט ראשון נראה לו שאפשר להתיר את העגונה, אולם הוא יוכל לדבר על כך עם אביו הרבי רק אחרי החג.
אכן, למחרת חג השבועות הציע ר׳ ישראל־נח את השאלה בפני אביו ה״צמח צדק״. הרבי קרא את השאלה, אותה כתב הרב של חרסון והשיבו ״היא נתלתה בחיל ואומרת כי הוא בעלה?... באומרו מילים אלה החזיר את פתק השאלה לידי בנו.

ר׳ ישראל־נח יצא מחדרו של הרבי ומסר לשוחט את דברי ה״צמח צדק״. הוא הוסיף ואמר, כי לא היה טעם להוסיף ולדבר עם הרבי על הענין, לאחר שהוא לא התיחס כלל לדעתו של הרב מחרסון, כפי שהיא באה לידי בטוי בניסוח השאלה והסתפק באומרו, כי ״היא נתלתה בחיל ואומרת שהוא בעלה?...״. אמר השוחט: ״לי כשלעצמי מספיקה תשובת הרבי בהחלט ואין לי כל שאלה נוספת. אולם הרב של חרסון אינו חסיד והוא מחכה לתשובה מהסוג הנהוג בקרב למדנים״. ״זו היא התשובה היחידה שנתן הרבי״ — השיב ר׳ ישראל־נח בנחת.
השוחט שב לביתו ומסר את דברי הרבי לרב של חרסון. הלה התפלא מאוד. הוא חכה לפלפול למדני, שבו יהיו נמוקים לכאן ולכאן, נמוקים להתיר את העגונה ונימוקים נגדיים, ולבסוף פסק דין לפי ההלכה. והנה לבסוף הוא מקבל תשובה שכזו, שאינה נותנת שום טעם לדבר, מדוע מבטל הרבי את דעתו של הרב, הנוטה להתיר את האשה מכבלי העיגון. הרב החליט, כי מאחר שה״צמח צדק״ השאיר את השאלה פתוחה, לפחות מצד ההלכה, הוא ישאל עוד גדול אחד ובינתיים יימנע ממתן פסק דין לחיוב, או לשלילה.
בינתיים חלתה העגונה, או האלמנה, במחלה אנושה ונאלצו לאשפזה בבית חולים. ביודעה, כי האשה. היא בודדה ואין לה מכר ומודע בעיר, נהגה אשת השוחט לבקר אותה בבית חולים ולהביא לה מפעם לפעם פירות ודברי מתיקה. מחלתה מיום ליום, עד שיום אחד היא בקשה, כי השוחט יבוא לבקר אותה. היא בקשה שלא לסרב לה, כי היא מוכרחה לדבר אתו באיזה ענין חשוב. השוחט בא והאשה בקשה אותו להביא לבית החולים גם את הרב. מה שיש לה להגיד — אמרה — היא תגיד בנוכחות שניהם.

כאשר הרב והשוחט נצבו ליד מטתה אמרה האשה. כי היא מרגישה שימיה ספורים וכי היא מבקשת להסתלק מן העולם כשמצפונה נקי. ולאחר מכן היא הודתה בדמעות בעיניה, כי הסיפור שסיפרה על אודות החייל שטבע. שהוא בעלה כביכול, לא היה אמת. היא לא ראתה את החיל ההוא ולא הכירתו קודם לכן. אולם כאשר משו את הגויה מן הנהר, היא ראתה אותה והבחינה בסימנים ובכתמי הלידה אשר עליה. היא החליטה אז לנצל את ההזדמנות ולאמר, כי החיל שטבע הוא בעלה ולהפטר בכך פעם ולתמיד ממצבה המביך, באשר האמינה. כי בעלה כבר מזמן אינו בין החיים. עתה, כשהיא עומדת להסתלק מן העולם, החלו כליותיה לייסרה והיא החליטה להודות ולבקש מחילה.
הרב והשוחט האזינו לדברי האשה במתח רב. הם ניחמו אותה בכך, שהנה השם יתברך עזר לה והיא לא נכשלה בעברה החמורה של נשואין בלי גט. ועתה, כשהיא הודתה והתחרטה על המעשה, ודאי יסלח לה הקדוש ברוך הוא. השניים איחלו לה רפואה שלמה והלכו להם.
רק עתה הכיר הרב של חרסון כמה צדק ה״צמח־צדק״ באומרו, כי היא ״נתלתה בחייל״ כדי לשחרר את עצמה מעגינותה. הרב שמח במיוחד, שהוא בעצמו לא נכשל בהתרת עגונה ללא יסוד מספיק. כעבור ימים מספר החלה העגוגה להרגיש טוב יותר עד שהבריאה לגמרי וחזרה לעבודתה בבית השוחט.

חזרה לסיפור החנוכה: אכן, בזמנים כתקונם, כאשר יהודי הועמד לפני הברירה לעבור על דין-תורה או ליהרג, אז הדין הוא ש"יהרג ולא יעבור" באיסורי עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכת דמים בלבד אם כך מדוע נדרשו החשמונאים למסור את נפשם ולסכן את חייהם במלחמה שבדרך הטבע אין להם שום סיכוי לנצח? ההסבר הוא שהחשמונאים פעלו כאן באופן של מסירות נפש ללא גבולות וללא חשבונות כי המצב אז דרש זאת מהם לפעול באופן של במסירות-נפש שאין לה מידה ושיעור, וללא מקום לשאלות או ספקות כלשהן.
הדברים מוכחים בלשונו של הרמב"ם שכותב: "גברו בני חשמונאי, הכוהנים הגדולים, והרגום והושיעו ישראל מידם" ובנוסח תפילת על הניסים אנו מוצאים גם כן את הלשון "על-ידי כוהניך הקדושים" מדוע חשוב לציין שהניסים נעשו ל"כוהניך הקדושים" ו"לבני חשמונאי, הכוהנים הגדולים"?
אלא שההלכה היא, שיש דברים שאסור לאדם למסור את נפשו עליהם. אולם כלשון ההלכה, "אם הוא אדם גדול וחסיד וירא-שמים, ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצווה קלה". החשמונאים עמדו בדרגה זו של "אדם גדול וחסיד", שרשאים למסור את הנפש בלי גבול ומידה, למעלה גם ממגבלותיה של התורה עצמה. וזהו ההיתר ההלכתי לבני חשמונאי לצאת למלחמה שעל פי הטבע אין לה סיכוי. ומאחר שהחשמונאים התעלו לדרגה של מסירות-נפש שלמעלה מכל מידה ושיעור, זכו שנעשו להם ניסים שלמעלה מגדרי הטבע. בראש ובראשונה הניסים של המלחמה עצמה, שמעטים וחלשים ניצחו את הרבים והגיבורים, ועד הנס של פך השמן.
ומכאן המענה לשאלתנו השניה, מדוע הדגש הוא יותר על נס פך השמן ופחות על ניצחון המלחמה? אלא, שהיא הנותנת, נס פך השמן הטהור, החתום בחותמו של הכוהן הגדול, מסמל את ההתבטלות המוחלטת של החשמונאים להקב"ה, שפעלו מתוך מסירות-נפש שלמעלה מכל מידה ושיעור. החשמונאים התעלו לדרגה רוחנית גבוהה זו, ועל-כן היה בהם הכוח לנצח את היוונים ולהביא ישועה והצלה לעם-ישראל.
חברים יקרים, גם אנו בדור שלנו נמצאים בימים ממש לא בהירים, ימים של תהפוכות ומהפיכות, ימים של אביב ערבי וחורף ישראלי מבחוץ, ומהפכות בין דתיים לחילונים ובין שמאל לימין מבפנים. ישנם דעות לכאן ולכאן והעולם מבולבל, כאשר כל צד רואה רק את שלו וצועק ואומר "קבלו דעתי"!! חג החנוכה מסמל לנו יותר מכל, כי יש מנהיג לבירה, והעולם אינו הפקר, ויש מצבים בהם גם מעטים יכולים לנצח אימפריה ענקית כמו רומי וחלשים יכולים להביס מעצמות כאשר הם הולכים בהכוונותיהם של צדיקי הדור, בני חשמונאי, שיודעים להבחין ולהבדיל על מה אפשר להבליג ועל מה יש וחייבים למסור את הנפש ללא שום חשבונות ושום היגיון אלא נלחמים איתו עד הסוף גם כשהסיכויים על פי טבע נמוכים מאוד. כאותו פך השמן הטהור המסמל את ההתבטלות המוחלטת  להקב"ה באופן של מסירות-נפש שלמעלה מכל מידה ושיעור ואז הניצחון הוא בטוח בחסדי ה`.