פרשת השבוע - ויקרא

הפרשה פותחת בפסוק: "ויקרא אל משה וידבר ה` אליו מאהל מועד לאמר" כאשר הא` של ויקרא היא זעירא (קטנה). והשאלה ידועה מדוע נכתבה מילת ויקרא, עם אות "א" זעירא? שאלה נוספת: כידוע ספר ויקרא הוא ספר הקורבנות שהיו מקריבים בבית המקדש. האם יש משמעות לקרבנות בימינו כאשר חרב בית המקדש?

כדרכינו נפתח בסיפור חסידי. היתה משפחה שחכרה בית מרזח מהפריץ , שנים הם נהנו והתפרנסו בשפע ושילמו לפריץ כהוגן . אך עניות הוא גלגל החוזר בעולם והגיע זמן בו מטה ידם והגיעו לפת לחם כשאין איש פוקד את האכסניה ולא היה להם במה לפרוע את תשלומי הפריץ . הזהיר הפריץ, שנה ושילש אך ללא הועיל , למשפחה אין כסף לשלם. עד שיום אחד באו עבדיו של הפריץ והשליכו את ההורים והילדים לתוך בור מתחת לאדמה...

הפריץ שם שני שומרים שישמרו על היהודי ומשפחתו האחד היה שונא ישראל והשני, איוואן שמו, היה רגיש יותר וריחם על היהודי ועולליו הקטנים ולכן חשב תמיד מה יוכל לעשות למענם... יום אחד החליט לשלשל בקבוק יי"ש ליהודי ואמר ליהודי, כשיבוא השומר השני תן לו את בקבוק היי"ש שישתה וישתכר ואז אוציאך מכאן לחופשי...

כך היה, וכשהשומר השני השתכר, חיש הוציא איוואן את היהודי ומשפחתו מן הבור וכשהם נרגשים ומבוהלים הביאם לכפר סמוך.  אך אוי ואבוי, שוד ושבר, הנה הם שמים לב כי ששכחו בבור את התינוק הפעוט... מה יעשו? אם יחזרו להביאו יומת הוא והם, ולא היתה ברירה והתינוק נשאר אצל הגויים. ההורים הצילו את המשפחה שנותרה והקימו שוב בית בעיר של סופרים וחכמים.

 התינוק גדל במקביל אצל הגויים ולא ידע כי יהודי הוא יום אחד שמע את ילדי השכנים מלגלגים עליו שהוא יהודון... ואז ברח וחיפש משפחה יהודית אומנת, והנער הגולה שאין לו משפחה נתגלגל והגיע לישיבה ושם נתגדל והיה תלמיד חכם מובהק. בתקופה זו היה מלמד את ילדי אחד מחסידי ר` מיכל מזלאטשוב. פעם אחת נסע החסיד לרבו ואמר לנער: "הנה אני נוסע מחר לרבי לזלאטשוב, אם רצונך לנסוע עמי אקח אותך". אמר הנער: בשמחה, בהחלט יתכן שהרב הקדוש יגלה לי מקום אבי ואמי". ולמחרתו נסעו שניהם לזלאטשוב, ונכנס החסיד למחיצת קדשו, ואחריו נכנס המלמד וסיפר להרב את כל הנעשה עמו, ואיך שהוא אינו ידוע מאביו ואמו ואי`ה מקום מגוריהם.

 לא השיב לו הרבי על זה, רק לקח חתיכת קלף, וכתב על הקלף כמה תיבות, ותפר הקלף בתוך חתיכת עור. וציוה לנער ללבוש את הקלף תחת בגדיו, והקלף יהיה תפור כך ולא יפתח עד יום חתונתו. וכשיעמוד תחת החופה, יהיה רב או מורה צדק אשר יפתח את תפירת העור, ויקרא מה שכתוב בקלף, ואחר כך יכול לקדש את הכלה כדת.

בהגיעו לגיל תשע עשרה, רב העיר רצה לשדך אותו לבת שלו, אך הנער כבר היה קשור למשפחה אחרת בעיר שבתם בגרה והוא היה מלמד תורה את ילדיהם הקטנים. ואכן נקבעה חתונה - ועורך החתונה היה הרב המאוכזב ...

לפני שהחתן יקדש את הנערה , אמר לרב, כשלמדתי אצל צדיק אחד הוא תפר לי בטלית פתק ובקש ממני שלפני החופה אראהו לרב, שכחתי... ועכשיו נזכרתי. אמר לו הרב הנה זה בסדר עוד לא קדשת. הלכו הצידה, פתחו את התפרים בטלית והיה שם קלף וכתוב עליו "הישא איש אחותו ???"

האב והחתן הסתכלו זה על זה ולא הבינו מה קרה... והרב לא הצליח לעצור את עצמו, חקר ושאל ודרש היטב והנה נמצא כי החתן הוא הילד של הורי הכלה ששכחוהו בבור, והכלה - אחותו היא...

עודם נבוכים, הרב צוה להלביש את בתו בגדי כלה יפים והחופה נערכה בשמחה כפולה.

חזרה לפרשתנו: ויקרא אל משה הא` היא זעירא=קטנה מדוע? מסופר על הרבי השלישי של חב"ד האדמו"ר ה"צמח צדק" שהתייתם מאימו בגיל ינקות ואומץ על ידי סבו, אדמו"ר הזקן. כשהגיע לגיל שלוש, הכניסו סבו לחיידר-תלמוד תורה. כשקרא המלמד את המילים  "ויקרא אל משה וידבר ה` אליו מאהל מועד לאמר" שאל הילד מדוע האות א` שבמילה ויקרא היא קטנה? סבו הרב, ישב הרבה זמן בשתיקה ובדביקות עצומה ואחרי זמן ארוך הוא  פתח את עיני קדשו ואמר "אדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה וכמו שכתוב במדרש שחכמתו של האדם הראשון היתה מרובה על חכמת מלאכי השרת ובכל זאת הוא נכשל בחטא עץ הדעת! לא כן משה רבינו למרות שידע את גדולתו, בדברו פנים אל פנים אל ה`, וידע היטב את קרבתו אל הקב"ה ובו בחר ה` להנהיג את בני ישראל עם כל זה משה היה העניו מכל אדם והיה בטל אל ה`... זוהי הא` הקטנה של ויקרא - ביטולו של משה אל ה`. סיים האדמור הזקן את הסברו לנכדו הרך.

מבואר בחסידות שתשובת האדמו"ר הזקן מלמדת אותנו דרך בעבודת ה`, פרק בהליכות חיים, כיצד על היהודי להתנהג. יהודי צריך לדעת כי כל הכישורונות שיש לו וכל הצלחתו בחיים הם מה` ולא הגיעו חלילה מתחושת "כוחי ועוצם ידי עשו את החיל הזה". אדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה ומעלתו היתה גדולה אך גאוותו הביאה אותו לידי חטא. משה רבינו ע"ה שגם הוא מעלתו היה גדולה, שה` דיבר איתו פנים אל פנים, היה עניו מכל אדם, ולא שלא ידע במעלתו, אלא משה היה מודע לתכונותיו הנעלות, אבל לא ניכס זאת לעצמו אלא אמר: "לו היו תכונות כאלו למישהו אחר, הוא היה מצליח יותר ממני". זוהי א` זעירא של משה.

ומכאן המענה לרלוונטיות מעשה הקרבנות גם בימינו. קרבן מלשון `קירוב ומלשון ` הקרבה`. על היהודי לדעת שבנפשו פנימה יש משכן לבורא עולם. "ושכנתי בתוכם - בתוך כל אחד מישראל". כשיהודי חי עם הא` זעירא ויודע שהכל מאת ה`, יש אצלו גם את הקרבנות. הוא ראשית "קרוב אל ה` כמשה רבינו וזאת על ידי ההקרבה העצמית שלו למען הזולת, לוותר מעצמו, מנוחיותו למען השני. כשאתה מוותר מעצמך אתה קרוב אל ה`... זו היא הא` הזעירא.