פרשת השבוע

שמיני - "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" מדוע אין אהרון מגיב ולו במילה אחת או שתיים על ניחומי אחיו?

"וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" תגובתו של אהרון בדממה ובשתיקה דורשת הבנה. מדוע אין אהרון מגיב ולו במילה אחת או שתיים על ניחומי אחיו? מה משמעותה של שתיקה זו? ומדוע נמנע אהרון לבטא את רגשותיו?

| ל' ניסן התשע"ב | 22.04.12 | 00:00
השבוע אנו קוראים בפרשת שמיני את סיפורם הטראגי של משפחת אהרון הכהן. "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה` אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה` וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה`: משה מנחם את אחיו ומה מגיב אהרון? וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה` לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן... 
וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. תגובתו של אהרון בדממה ובשתיקה דורשת הבנה. מדוע אין אהרון מגיב ולו במילה אחת או שתיים על ניחומי אחיו? מה משמעותה של שתיקה זו? ומדוע נמנע אהרון לבטא את רגשותיו?
כדרכנו נפתח בסיפור חסידי ולאחריו נסביר את משמעותה של שתיקת אהרון בעז"ה.
מידי ליל שבת, משהסתיימה תפילת קבלת שבת, היה ה`סבא` משפולי רוקד ריקודים בדביקות ובהתלהבות. הקהל סביבו היה מזמר, וה`סבא` מרקד, והכל חשים בקדושה הפורצת מריקודו. בקדושה זו חש גם רבי אברהם ה`מלאך`, בנו של המגיד ממעזריטש, שהתארח באחת השבתות אצל ה`סבא` בשפולי.
בראותו את ה`סבא` מרקד כמנהגו, עקב אחרי כל פסיעה בעין בוחנת. בתום התפילה נגש אל ה`סבא` ואמר: עד כה כלל לא ידעתי כיצד מרקדים לכבוד השבת, עתה ראיתי כונה קדושה בכל הצגת רגל על הקרקע. אך מנין זה למד כבודו לרקוד כה טוב לפי קצב הניגון?
"את סודות הריקוד למדתי מאליהו הנביא, הוא זה שלימדני לרקוד יפה ולפי הקצב" השיב ה`סבא`, ופתח בסיפור:
בצעירותי בעת שהייתי נע ונד בדרכים וגולה מעיר לעיר ומכפר לכפר, גונב לאזני, כי פריץ באחד הכפרים, לכד את החוכר היהודי שבכפרו והשליכו לבור הכלא, וזאת משום שלא שילם את דמי החכירה. הרעיון לשבות את היהודי בבור, לא היה פרי מוחו של הפריץ, אלא של מנהל אחוזתו, שהיה שונא ישראל מושבע.
בימים ההם היה אדון הכפר כמלך בכפרו, והיה עושה בנתיניו ככל העולה על רוחו. במיוחד התנכלו אדוני הכפרים ליהודים שבגבולותיהם, שבהם היו מתעמרים ומתעללים באופן מיוחד. לכידת יהודים והשלכתם לבור היה מחזה נפוץ, כאשר אחת לשבוע היו משלשלים לבור לחם ומים, ואלו היו מיועדים לכל ימות השבוע.
באחד הימים היה נערך נפש לכבודו של אדון הכפר, כטוב לבם של החוגגים ביין, היו מעלים את היהודי מהבור כדי לשעשע אותם במשחק סדיסטי. את היהודי היו משלשלים לעור של דוב, וכך הכניסו אותו לאולם הנשפים, כשהתזמורת פצחה בניגון והיהודי היה צריך לרקוד לפי צללי הניגון. אחד ממשרתי האדון היה מושך את ה`דוב` בשלשלת ברזל, וברגע שרקד המשרת ומשך את השלשלת, נאלץ גם ה`דוב` לרקוד לפי הצלילים. וכלל היו קובעים, והיה אם ה`דוב` ייטיב לרקוד, ישחררו אותו לחופשי, ואם ירקוד יותר טוב מהמנהיג, הרי שיוכל גם להתנפל עליו ולהכותו כפי שמתנפל דוב על הפרה. אך אם לא יצליח לרקוד, או כי אז יושלך אל הכלבים האימתניים שבחצר, והם כבר ילמדוהו לרקוד... כמובן, שהיהודי העטוף בעור של דוב, לאחר שבועות ארוכים בבור האפל ללא אוכל ושתיה כששלשלאות ברזל קשורים ברגליו, לא היה יכול לרקוד כיאות, והמעמד היה לא פחות מגזר דין מוות אכזרי.
באחד הימים התגלה אלי אליהו הנביא, וציווה עלי ללכת לאותו כפר, ולהציל את היהודי האומלל משיני הכלבים שיארבו לו בחצר לאחר הריקוד הכושל. "אתה תכנס במקומו לעור הדוב, ותרקוד לעיני הקרואים באופן מוצלח עד שירשו לך להתנפל על המנהיג ולהכותו" פקד עלי. "אבל איני יודע לרקוד כלל, ואיני מכיר את שמות הריקודים השונים" השבתי. "אני אלמדך לרקוד היטב". וכך בימים הקרובים לימדני אליהו הנביא כיצד מרקדין, עד שהתמחיתי בסוגי הריקודים השונים.
הלכתי לכפר, והתוודעתי היכן הוא בור הכלא, וכיצד הם סידורי האבטחה במקום. ביררתי גם באיזה יום ייערך הנפש, וכך לילה לפני הנפש, השתשלתי אל הבור בחשאי, באמצעות חבל. היהודי נבהל ושאל מיד מי אני, והרגעתי אותו כשאמרתי לו כי באתי להצילו, ותוך כדי שהשקיתי והאכלתי אותו, הסברתי לו כי למחרת בלילה כשיפתחו את הדלת, ייטמן הוא בצד, ואני אשתחל לתוך עור הדוב במקומו.
שעת חצות קרבה, כאשר דלת הברזל הוסטה, והקול נשמע: יהודי! צא החוצה מהר! מיד זחלתי על רגלי, שלשלת הברזל נכרכה ביני לשומר, כשמיד הוטלתי לתוך עור הדוב ונגררתי לאולם. עטוף בעור הדוב נגררתי לאולם, ומבעד לחרכי העיניים, הבחנתי כי המנהיג הפעם הוא לא אחר מאשר מנהל האחוזה שבפקודתו הושלך היהודי אל הכלא. הכרוז הכריז את תנאי הנשף, האות ניתן, והתזמורת פצחה בריקוד. ה`מנהיג` החל לרקוד, וכעבור דקות אחדות סימן ל`דוב` לרקוד אף הוא, ולהפתעת הכל היטיב ה`דוב` לרקוד יותר טוב מהמנהיג השתוי לשכרה.
התזמורת החליפה ניגון, כעת נוגן ניגון ה`קוזק`, ופצחתי בריקוד סוער, ועד מהרה נפל המנהיג בסחרור הריקוד ארצה. או אז התנפלתי עליו והחילותי להפליא בו מכות נאמנות. הנוכחים התעשתו במהירות, ופנו אלי במהירות שאפסיק להכותו, ומוטב שאשוב במהירות לביתי, באשר הנני משוחרר. עד מהרה נשאתי את רגלי כשעור הדוב עדיין עלי, וברחתי במהירות לביתו של היהודי האומלל שכבר חיכה לי שם בקוצר רוח.
"כעת, מבין כבודו בוודאי, מהיכן יודע אני את מלאכת הריקוד". סיים ה`סבא` את סיפורו....
שתיקתו של אהרון כתגובה למקרה הטראגי של מות בניו, אינה שתיקת הלם או שתיקת כעס רועמת חלילה, זו שתיקה המציינת שאין מילים בפה, ואין יכולת באוזן לשמוע את גודל התגובה. מילים יכולת להסביר ולתת לנו יכולת הבנה, בניגון אנו מבטאים את מהלכי הנפש שאי אפשר לבטאם במילים, אך ישנם מצבים בחיים שהשתיקה היא כלי הביטוי אליהם. השתיקה מבטאת את מוגבלותנו כבני אנוש להבין ולדעת עד מה. מחד, ואת עוצם מרחב אינסופיותו של הבורא.
מעלת האדם שהוא ממין המדבר, שביכולתו להבין, לדבר לפעול ולעשות ככל יכולתו. זהו גם טבע האדם וכך צריך להיות. אך, מלמדנו אהרון הכהן כי ישנם מצבים בהם נדרש מאתנו הכוח לשמור על שתיקה.זה סוג של תגובת כח חזקה הרבה יותר ממילים.
לצערנו, יוצא לנו לפעמים לבקר בבתי אבלים לנחמם. צריכים להבחין מתי זה נכון לדבר, ומתי עדיף להימנע ולשתוק. לא תמיד חייבים לדבר, לפעמים עצם נוכחותנו במקום מנחמת יותר מאלף מילים. קראתי פעם כתבה על מקרה שקרה בארה"ב, היה אדם שדפק בדלת של חברים קרובים ביום שאם המשפחה נפטרה, האדם נכנס ושתק כמה דקות, ואחר כך ביקש לצחצח את הנעליים של האבלים... לאחר שסיים הודו לו האבלים על כך! מתברר שאצל אותם האנשים מקפידים ביום  הקבורה לבוא עם בגדים שחורים, נקיים ומצוחצחים, רכב יקר וכו`  ובגלל הבלבול לא חשבו לצחצח את הנעלים... והוא עשה להם את זה. זה עשה להם טוב! לא חייבים לדבר תהיה נוכח ותעזור במשהו הרבה יותר טוב מדיבורים.
לפני כשנתיים כשישבתי שבעה על אבי ע"ה, הגיע אדם אחד בצהרי היום כשכמעט לא היו אנשים בבית ואמר לי "אני לא יודע מה לומר לך" בתחילה חשבתי איזו סוג דיבור זה? תגיד משהו, תספר משהו... אבל במחשבה שניה מי אמר שצריך לדבר? עצם בואו, עצם נוכחותו והשתתפותו מנחמים. כי הדיבור לפעמים יכול רק להזיק כידוע. כמאמר הידוע אם מילה שווה סלע, השתיקה שווה כפליים.
זו הייתה שתיקתו של אהרון כפי המבואר בספרי חסידות שישנם דברים שהם כל כך רוחניים, כל כך פנימיים שהם למעלה מאותיות, למלעלה ממילים כמו ניגונים שהם ללא מילים מצד עומקם ומעלתם שאינם יכולים לרדת להבנה. השתיקה היא גבוהה הרבה גם מכך!
לכן חברים, זהו המסר מאהרון הכהן "לא תמיד חייבים לדבר" וכשמדברים לחשוב מה לדבר ואיך לדבר לפעמים חשוב גם לסיים.
 שבת שלום וקיץ בריא!
פייסבוק מייל

כותרות עיקריות

סיפורים
0

המעשה הוא העיקר - סיפור

לעיתים קרובות, יושבים חסידים ומתוועדים. המשפיע אינו מסתפק רק בהעברת מסרים, אלא מרבה לתבל אותם בסיפורים שונים, מהעבר וגם מההווה. מהי הסיבה לכך ? מדוע אינו מספיק להעביר את המסר עצמו ?
קראו עוד
קצרים
רוחניות
רוחניות