המעשה הוא העיקר

שיאו של מפגש יוסף ואחיו, אותו מפגש דראמטי בו התוודע יוסף אל אחיו, באומרו "אני יוסף", ומעניק חיבוק לכל אחד מהם. אך חיבוקו של יוסף לבנימין, היה חיבוק בעל רגשות עצומים ומשמעויות מיוחדות.

"ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך, ובנימין בכה על צוואריו". רש"י מצטט את התלמוד במסכת מגילה: "יוסף בכה על שני בתי המקדש העתידים להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב... ובנימין בכה על `משכן שילה` שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב". דברי התלמוד צריכים ביאור, שכן, מדוע כל אחד מהם בוכה על חורבן המקדש שבחלק אחיו ולא על חורבן המקדש שלו, שבחלקו?! דבר נוסף הדורש ביאור הוא, מה שונה מפגש זה, ממפגש יוסף עם יעקב אביו שם נאמר שיוסף בכה אך יעקב אבינו לא בכה, מדוע?

בטרם שאגש אל ביאור הדברים אפתח בסיפור חסידי כדרכנו. ועדיין סיפור באווירת חג החנוכה ממנו אנו באים.

הרב מרדכי חנזין זצ"ל, בן למשפחה חסידית חמה באוקראינה, שישב במחנות הכפייה בסיביר במשך 21 שנה! היה אחד מרבים שנאסרו על לא עוול בכפם ונשלחו למחנות כפייה על-ידי השלטון הקומוניסטי. רבים מהם לא שרדו. בכל שנות גלותו הצליח לשמור את השבת ולאכול אוכל כשר. במרוצת השנים עברו על מרדכי תלאות רבות ולא-אחת עמד מול סכנה ממשית לחייו, ואך בנס ניצל. בעוז-רוחו ובנשיאת-חן מיוחדת למד להסתדר עם הגרועים שבאויביו.

ימי החנוכה קרבו ובאו, ושאלת הדלקת הנרות הטרידה את מנוחתו. הוא ידע היטב את הסכנה הכרוכה בדבר, אך היה נחוש לקיים את המצווה. עמו במחנה היו עוד שמונה-עשר צעירים יהודים, ומרדכי היה המבוגר מכולם.

הצעירים התלהבו מיד והציעו רעיונות. אחד התנדב להכין פתילות משאריות בגדים. חברו הודיע שיכין מעין חנוכיה. האחרים הבטיחו להשיג מרגרינה, שתשמש במקום שמן.

ערב ראשון של חנוכה. הם סיכמו להיפגש במקום ובשעה שלא יעוררו חשד בעיני שומרי המחנה. בשעה המיועדת התגנבו זה אחר זה אל צריף חשוך והמתינו בהתרגשות לטקס ההדלקה. כולם כבר היו בפנים. החנוכייה המאולתרת עמדה מוכנה על ארגז עץ. מרדכי נתכבד להדליק את הנר הראשון.

בהתרגשות רבה ובקול רועד בירך את שלוש הבר כות, בהדגישו את המילים "…בימים ההם בזמן הזה". קריאות `אמן` נרגשות נשמעו מפי כל בני החבורה.

ופתאום …דפיקה עזה בדלת וכעבור רגע נפרצה הדלת ואל החדר נכנסו זקיפים חמושים משומרי המחנה. בצעקות ובקללות כבלו את ידי כולם והובילום למאסר. בני החבורה הועמדו ל`משפט`. השופט חמור-סבר ישב בקדמת האולם, ומולו עמדו מרדכי וחבריו הצעירים. בהיותו המבוגר שבחבורה ויוזם הרעיון הטילו עליו מפקדי המחנה את מלוא האחריות למעשה.

הם ציפו לעונש חמור, ובכל-זאת הופתעו לשמוע כי הם מואשמים במתן סיוע לאויב. "הצעירים הדליקו נרות כדי לאותת לאוייב", אמר התובע. "על-כן יש להשית עליהם גזר-דין מוות!". ואז, פנה השופט אל מרדכי ושאל: "יש לך מה לומר להגנתך?".

מרדכי התגבר ושאל את השופט: "האם ההאשמה הזאת היא רק עליי או על כל חבריי?". "כל חבריך מורדים המתנגדים למשטר, ולכן העונש יושת על כולכם" השיב השופט.

מרדכי לא היה יכול לשאת את המחשבה שחבריו יומתו בגללו. בכי בלתי-נשלט פרץ מעיניו, ודמעותיו זלגו ללא הרף. שנים רבות של סבל התפרצו באחת. ואז שאלו השופט שוב, עדיין בקול זועף: "יש לך דבר-מה לומר להגנתך?". מרדכי אזר את כל כוחו ואמר בהחלטיות: "יהודים אנחנו. בסך-הכול רצינו לקיים את מצוות דתנו ולהדליק נרות לכבוד חג החנוכה".

פני השופט השתנו מעט. הוא קם ממקומו והחל להתהלך אנה ואנה. פתאום פנה אל השומרים וביקש מהם לצאת עד שיקרא להם.

בבית-המשפט נותר השופט לבדו עם הצעירים היהודים. הוא פנה אל מרדכי ואמר בהתרגשות: "נרות חנוכה אמרת? נרות חנוכה?". הנה, אני אלמד אותך איך להדליק נרות חנוכה…".
השופט לקח את כל דפי האישום וקירב אותם, זה אחר זה, אל העששית שעמדה על שולחנו. בתוך דקות בערו הדפים ולא נותר מהם אלא אפר...

לאחר מכן לחץ השופט על הכפתור וחיילי המשמר נכנסו. פני השופט הביעו שוב זעם ושאט-נפש, והוא הורה לשומרים לקחת את כל הצעירים ולפזרם במרחק הגון זה מזה, כדי שלא ייפגשו. "צעירים מורדים אלו אינם שווים אפילו את העונש המגיע להם", סינן לעבר החיילים.

אולם בית-המשפט התרוקן. רק מרדכי נותר על מקומו ואז גחן השופט לעברו ובקול חנוק מדמעות לחש באוזנו: "יהודי אני! מבקש אני ממך דבר אחד – אנא ספר לדורות הבאים איך מדליקים את נרות החנוכה"…

חזרה לפרשתנו, יוסף ובנימין בכו האחד על צווארי רעהו וכל אחד בכה על חורבנו של האחר, מדוע? נקדים את המבואר בספרי חסידות כי תפקיד הצאוור הוא למקשר בין הראש לגוף, כל האברים כולם מקבלים את חיוּתם מהראש באמצעות הצאוור. וכך גם השפעת השכל שבראש על הלב עוברת דרך הצוואר. משמעות הדבר, אמנם הראש הוא נעלה במהותו על כל אברי הגוף אך לצוואר יש מעלה על הראש בכך שלולא הצוואר הראש