חגים ומועדים

פעמיים שתיים, מספר המזל

השאלה שנשאלה כנראה הכי הרבה פעמים השבוע היא: "מה התקציב שלך"? זה קרה על יד דוכן המארזים של משלוחי המנות בסוּפֶרים, זאת הייתה השאלה של היועצת בחנות המתנות וכלי הבית, וכמובן, הבירור הזה נעשה שוב ושוב בבוטיק היין והשתייה החריפה. "מה התקציב שלך"? או בפשטות: "אמור לי כמה אתה מוכן להוציא על החברים שלך ואומר לך מה הם שווים בעיניך".

שניאור אשכנזי | ח' אייר התשע"ז | 04.05.17 | 13:42
השאלה שנשאלה כנראה הכי הרבה פעמים השבוע היא: "מה התקציב שלך"? זה קרה על יד דוכן המארזים של משלוחי המנות בסוּפֶרים, זאת הייתה השאלה של היועצת בחנות המתנות וכלי הבית, וכמובן, הבירור הזה נעשה שוב ושוב בבוטיק היין והשתייה החריפה. "מה התקציב שלך"? או בפשטות: "אמור לי כמה אתה מוכן להוציא על החברים שלך ואומר לך מה הם שווים בעיניך".
וכאן יש דבר מעניין, שראוי לתת עליו את הדעת. חז"ל ראו את הדברים אחרת לחלוטין. ההלכה אינה מניחה כלל דגש על מחיר משלוח המנות, ותמורת זאת מודגש פרט אחר לחלוטין: כמות הפריטים במשלוח. המגילה אומרת: "ומשלוח מנות איש לרעהו", ומכך למדו חז"ל כי המשלוח חייב לכלול "מנות", כלומר, שני פריטים.
אותו עיקרון חוזר על עצמו גם במצווה החברתית השנייה של פורים: "מתנות לאביונים". המגילה אומרת "מתנות לאביונים" לשון רבים, ולכן אין מחיר מומלץ לצרכן שבו יוצאים בהידור ידי חובת מתנות לאביונים, אך חובה לתת לפחות פרוטה לשני אביונים.
וזאת כמובן הלכה תמוהה מאוד: נתאר לעצמנו אדם שיקנה לבוס שלו, בקבוק ויסקי יוקרתי בשבע-מאות שקלים. הוא בטוח כי קיים את מצוות משלוח המנות בהידור, אך זאת טעות: הוא לא יצא ידי חובת המצווה עד שיצרף אל הבקבוק, קופסת תירס בשישה שקלים. כך גם לגבי המתנות לאביונים: אדם שיתפוס עני ברחוב וייתן לו כמתנה, שטר בן מאה יורו, לא יצא ידי חובת המצווה. רק אם ייתן מתנה לשני עניים - ואפילו אם ייתן לכל אחד מהם עשרה שקלים.
מה עומד אפוא מאחורי מצוות ה"שתיים" של פורים?
הרבי מליובאוויטש מוצא כאן רמז עמוק על נתינה, הקרבה וקירבה בין אדם למקום ובין איש לרעהו.
 
נפתח עם סיפור תלמודי נורא וקשה להבנה (עבודה זרה יח,א) הקשור אף הוא עם פורים: אלו היו הימים הקשים אחרי חורבן הבית השני. ירושלים המפוארת נהרסה ונחרבה עד היסוד והפכה לתילי חורבות. הצבא הרומאי מלא הזעם, לא הסתפק בשרפת האבנים, אלא רצה לראות גם את אבדן התרבות היהודית. אדריינוס הוציא סידרת גזירות שמד, שאסרו את לימוד התורה וההתקהלות הדתית. חכמי ישראל שעברו על הגזירה, עונו ונהרגו במיתות אכזריות והתקופה ידועה בשם "עשרת הרוגי מלכות".
באותם ימים, חלה התנא רבי יוסי בן קיסמא ועמד למות. תלמידו, רבי חנינא בן תרדיון, הלך לבקרו בדאגה, אך הרב הפנה אליו טענה קשה: "אני שומע עליך שאתה מקהיל קהילות ברבים ומלמד תורה לתלמידים. זאת טעות נוראה כי הרשעים האלה יתפסו אותך ויוציאו את נשמתך בייסורים". - "מן השמים ירחמו עלי", השיב רבי חנינא באנחה.
"אני מתפלא עליך, אמר הרב, אני מדבר דברי טעם ואתה עונה לי עם אמונה?! אני תוהה אם הארורים האלה לא יתפסו אותך בשעת הלימוד עצמו וישרפו אותך כרוך בספר התורה".
"רבי, שאל התלמיד, אם הם יתפסו אותי לומד תורה, האם אהיה ראוי להיכנס לגן עדן"?! – "ספר לי אתה, השיב הרב, על מעשה טוב שבא לידך ואומר לך אם אתה מזומן לחיי העולם הבא". רבי חנינא חשב רגע ואז סיפר כי בתוקף תפקידו כגבאי צדקה, הוא אוסף כסף רב מהציבור. פעם ישב בליל פורים ועשה סדר עם הארנקים שלו ולא ידע להחליט לגבי אחד השטרות, האם הוא נפל מארנקו האישי או מארנק הצדקה. למרות שהיה יכול לפסוק כהלכת "שניים אוחזים בטלית-יחלוקו", מסר את השטר לצדקה בשלמותו. התרגש הרב מהסיפור ואמר: "אם עשית כזה מעשה טוב, הלוואי שאזכה כי חלקך בגן עדן יהיה חלקי וגורלך יהיה גורלי".
לא חלפו ימים מועטים עד שנחה נפשו של הרב, וכאשר שבו גדולי רומי מהלווייתו, מצאו את התלמיד, רבי חנינא, כשהוא יושב עם ספר התורה ולומד בו. כרכו הרשעים את ספר התורה סביב גופו ושרפו אותו חי בתוך גווילי הספר. נבואתו הנוראה של הרב התקיימה במלואה.
וכאן עולה השאלה אצל כל אחד שמקשיב לסיפור: מדוע ביקש הרב לשמוע "מעשה טוב שבא לידך"? וכי העובדה שרבי חנינא לומד תורה ומקהיל קהילות ברבים ללימוד תורה במסירות נפש – ואף מת בפועל באכזריות בגלל לימוד התורה שלו -  אינה מספיקה כדי להגיע לגן עדן?
ומה הייתה התפעלות הרב מתשובת התלמיד על מתן הצדקה בליל פורים? וכי אפשר להשוות מתן שטר לצדקה, ללימוד תורה מתוך סכנת חיים?! הרי כולנו נותנים צדקה כל העת והאם זה אומר שכולנו במסלול בטוח לגן עדן?
בעל התניא במאמריו (תורה אור תולדות יט סע"ב ואילך) מבהיר את העניין: אדם זוכה לגן עדן, כשהוא זוכה לעשות דבר לגמרי לשם שמים. כאשר הוא מצליח לפרוץ את מחסומי הטבע או האגו ולתת לקב"ה או לזולת – רק בגללם. רק בגלל שמגיע להם לקבל ולא בגלל שהוא אוהב לתת. כאשר הוא זוכה לעשות פעם בחייו את מה שצריך לעשות ולא את מה שאוהב לעשות.
כל עוד רבי חנינא למד תורה בלבד, הוא עוד לא היה ראוי לחיי גן עדן, כי אולי הוא לומד תורה בגלל עצמו. משום שהוא אוהב את הלימוד ומוצא בכך נחמה לנפשו. עדיין אין כאן "נתינה" לאחר. רק כאשר פעל רבי חנינא בקו נפשי נוסף ונתן צדקה כראוי, אפשר להיות בטוח כי הוא באמת אוהב את ה' ולא פועל רק להגשמת נטיותיו האישיות.
אדם ששקוע בעולם של קריאה ולימוד, הוא בדרך כלל טיפוס מופנם, מסוגר ומכונס בעצמו, שאינו מפזר מממונו לא לעצמו ולא לאחרים. הוא טיפוס סגפן, שמסתפק במועט ולכן אינו מפרגן לעצמו ולאחרים ליהנות מממונו. ולכן כאשר איש מופנם כרבי חנינא, שינה מטבעו וידע גם לפזר צדקה בהידור – היה יכול הרב לפסוק באופן ברור כי הוא בדרך לגן עדן.
וזאת בדיוק התזכורת של מצוות ה"שתיים", במשלוח מנות ובמתנות לאביונים: כל עוד נותן האדם את מה שהוא אוהב לתת וקל לו לתת, עדיין אין כאן נתינה לקב"ה או לזולת. הוא בסך הכול מבטא את הגאווה שלו להיות זה שנותן. נתינה ראויה היא כאשר האדם נותן "שתיים", גם את הדברים שהוא אוהב לתת וגם את הדברים שקשה לו. גם בזמנים שהוא פנוי וגם בזמנים שהוא צריך לצאת מעיסוקיו ומעולמו האישי, כדי לפנות זמן לקדושה או לאחרים.
או כמו שמישהו אמר פעם: "אלוקים מתחיל, איפה שאתה נגמר" ו"צדקה מתחילה, כאשר נעשה לך קשה לתת"...
(ראו בעומק יותר באגרות שם, כי "מתנות לאביונים" לשון רבים, הוא לתת מתנה לשני האביונים, גם ל"נשמה" וגם ל"גוף". היינו לעבוד את ה' גם בלימוד התורה עם הנשמה וגם בדרך ארץ ומשא ומתן עם הגוף).
 
הרעיון הזה מזכיר ביאור נפלא מהרבי (ליקוטי שיחות כה/289) בסוף ספר בראשית. לאחר שיעקב אבינו בירך את כל אחד מילדיו בברכה אישית, הוא סיים ובירך את כולם בכל הברכות. "איש אשר כברכתו בירך אותם", הוא העניק את כל הברכות לכולם.
כמובן, העובדה הזו היא תמוהה. לאחר שכל ילד קיבל את הברכה האישית והייחודית המתאימה לאופיו – הכהונה ללוי, המלוכה ליהודה, התורה ליששכר והמסחר לזבולון - מדוע היה צורך לתת לכל אחד גם את הברכה השייכת לאחיו?
יעקב העביר לבניו מסר חשוב: אסור לאדם להסתפק רק במה שהוא רגיל. הוא חייב ליטול חלק גם במצווה שלא באה לו בטבעיות. אחרי שיששכר מסיים את יום לימודו, הוא חייב לעסוק בהתלהבות גם במצוות הקשורות בדרך ארץ, כאילו היו אלו עיקר עניינו וייעוד בעולם. וכך זבולון אינו יכול להסתפק בעיסוקו המקיף במסחר, אלא חייב לפנות זמן ללימוד התורה ולעשות זאת באותה התלהבות של המסחר, כאילו זאת משימת חייו בעולם הזה. כך זוכים לחיות בשני העולמות בו זמנית.
ולסיום: סיפור ישן מספר על חסיד שישב כל חייו ולמד תורה מתוך חיי צניעות ודוחק. כאשר הגיעו בנותיו לפרקן, היה צריך לחתן אותם בכבוד ולא הייתה פרוטה אחת בכיסו. הלך החסיד להתייעץ עם רבו והרבי הורה לו "לבצע את העסקה הראשונה שתבוא לידיו". יצא החסיד חזרה לביתו ועצר בדרך בפונדק דרכים לשתות משהו. ישבה שם קבוצת סוחרים יהודיים והחליפה תכשיטים יקרים. היות שהחסיד לא מיהר לשום מקום, התיישב על ידם והביט על המסחר.
אחד הסוחרים חשב שהוא רוצה גם לקנות משהו ושאל, "מה התקציב שלו"? הוא השיב כי יש בכיסו עשרה רובלים. פרץ הסוחר בצחוק ואמר כי במחיר הזה, הוא לא יכול לקנות מהם דבר, אבל הוא מוכן למכור לו משהו אחר: את העולם הבא שלו. החסיד נזכר בדברי הרבי שאמר "עשה את העסקה הראשונה שתבוא לידך" והוא חתם עם הסוחר על חוזה קניית העולם הבא שלו.
אחרי כמה רגעים, נכנסה אשת הסוחר לחדר ומצאה את בעלה כשהוא מבסוט במיוחד. הוא סיפר לה על היהודי התמים והטיפש ששילם עשרה רובל על העולם הבא שלו. "אפילו חתמנו על חוזה מחייב על המכירה", סיים בלעג. "אתה רציני, הזדעקה האישה?! אתה רוצה לומר שאני נשואה לאדם שלא יגיע לעולם הבא?! אני לא  מוכנה לחיות אתך אפילו רגע אחד במצב הזה. או שתקנה ממנו חזרה את העולם הבא או שניפרד לנצח".
כאן הגיע תורו של החסיד להתעקש והוא לא הסכים לבטל את העסקה, עד שהתחייב הסוחר לשלם לו את כל הוצאות החתונה של בנותיו.
אחרי שהסתיים הסיפור, ביקשה אשת הסוחר לנסוע עם החסיד אל רבו. היא נכנסה אל הרבי ושאלה: "רבי, מעניין אותי לדעת, האם גן העדן של בעלי, שווה את הסכום האדיר שהוא שילם לחסיד שלך"?!
"אומר לך את האמת, השיב הרבי, לפני שהוא השתתף בהוצאות החתונה, הגן עדן שלו לא היה שווה אפילו את עשרת הרובלים הראשונים. אך אחרי שלקח על עצמו את מצוות הכנסת כלה, הסכום הגדול ששילם, לא מספיק כדי לקנות את גן-העדן המגיע לו...
 
פייסבוק מייל

כותרות עיקריות

קצרים
0

אוהד או שחקן? - דודי כפלין

 

הרב דודי כפלין מהאי קוזומל - מקסיקו.

הוא הצליח לגבש מעין שפה חדשה. מגניבה כזאת. מושכת.

מלאת שיח על הבורא. שיח שעושה לך חשק לצלול לתוך חיי אמונה.

צפיה מהנה!

צפה בסרטון
רוחניות
רוחניות
קבלה