כשהרבי מליובאוויטש ביקש לומר דרשה כמו באמריקה

ישנן דרשות של חז"ל שהפכו להיות מקובלות ושגורות על כל לשון, עד שאיננו עוצרים לרגע לחשוב עד כמה הן תמוהות וצריכות ביאור. כזה הוא המדרש הפופולרי הבא (מדרש רבה שיר השירים):
בשעה שביקשו ישראל לקבל את התורה, אמר להם הקב"ה: לא אתן לכם, עד שתביאו ערבים שיהיו אחראיים שתשמרו עליה. אמרו ישראל: אבותינו יהיו ערבים בעדנו. אמר להם הקב"ה: לא, אבותיכם עצמם צריכים ערבים שישמרו את התורה. אמרו ישראל: נביאינו יהיו ערבים בעדנו. אמר להם הקב"ה: לא, יש לי טענות על מקצת מן הנביאים שלא נהגו כראוי. אמרו ישראל: בנינו ערבים בעדנו. אמר הקב"ה בשמחה: "הא וודאי, ערבים טובים הם ואתננה לכם".
כמובן, המדרש הזה תמוה מכל צד ופינה. ראשית: מדוע התעוררה ספקנות אצל הקב"ה ודרש מאיתנו ערבים לקבל את התורה? אנחנו לא ביקשנו הלוואה בבנק. ה' הציע לנו לקבל תורה במתנה והבענו את רצוננו בה – ומדוע זקוקים לערבים צמודים כדי לקבל מתנה?
שנית והוא העיקר: איזה בנק מוכן לקחת ילדים כערבים? כיצד יתכן שלאחר שסירב ה' לקבל את "אבותינו" הבוגרים כערבים וכן את "נביאינו" הדגולים, הוא התרצה לערבות של ילדים?
למה הדבר דומה? רן ורינה ישראלי הם בני-זוג צעירים שמבקשים לקחת הלוואת משכנתא מהבנק עבור קניית דירת ארבעה חדרים בפארק צמרת ברמת גן. רן הוא רואה חשבון מתחיל ורינה התחילה עבודה חדשה בהיי-טק בתחום ניתוח מערכות מידע. הם מגישים לבנק את תלושי השכר, אך הפקידים דוחים אותם. אתם זוג צעיר, כל הזמן יש פיטורים בהיי-טק ואנחנו לא רגועים.
רן ורינה לא נשברים והם מביאים את הוריהם כערבים. ההורים עבדו כל חייהם, הם צברו מיליונים בקרנות השתלמות והזוג ישראלי בטוחים כי הבנק יחבק את הערבים שהביאו. אך הפקידים דוחים אותם. ההורים כבר מבוגרים, הם לא עובדים ואנו חוששים לסמוך על הערבות שלהם.
רן ורינה רואים את חלום הדירה מתרחק ואז עולה לרן רעיון מקורי בראש. "הרב הראשי של העיר הוא אח של אימא שלי, כולם מכירים אותו כאיש נאמן ואחראי, הוא יהיה הערב שלנו". אך הבנק דוחה את הערב. "רבנים נותנים ברכות, לא ערבויות"...
ואז מעלה רינה רעיון הזוי: שני הילדים הקטנים שלנו, אביטל שעולה לכיתה א ודוד שעולה לכיתה ב – הם יהיו הערבים שלנו. למרבה ההפתעה, מנהל הסניף מתלהב וחותם על שטרות המשכנתא...
ובכן, מה כוונת המדרש ב"בנינו ערבים בעדנו"?
 
בחג השבועות תשי"ב, שנה וחצי לאחר התמנותו של הרבי מליובאוויטש לנשיא חב"ד, העלה הרבי את השאלות הללו ואמר בחיוך כי 'באמריקה מקובל לומר דרשות. כל האנשים – מהגדול עד הקטן – אומרים דרשות. גם אני אצעד בנימוסי המדינה ואומר דרשה'.
האויב הכי גדול של הדברים הטובים הוא האינטנסיביות. הלחץ המתמיד של החיים מוביל לכך, שאנו כל העת מאבדים את החשוב מפני הדחוף. לכן כאשר באנו לקבל את התורה, אלוקים אמר כי הוא מאמין בכנות הכוונות שלנו, אך הוא חושש מפני לחץ העבודה שנהיה נתונים בו. אנחנו נרצה להביא עוד דולר הביתה ונשכח לעמוד בהתחייבות שלנו. אנו עלולים להיסחף לעבוד גם בשבת חלילה, לאכול מאכלי עכו"ם עם הסוחרים שאנו באים איתם במגע וכו'. לפיכך אלוקים דרש ערבים מהימנים שיוכלו להבטיח את שרידות היהדות בכל תקופה בהיסטוריה.
אנחנו הצענו לקב"ה לסמוך על "אבותינו", כלומר, על דור ההורים המבוגר. הם כבר לא עובדים, הם לא ממהרים לשום מקום, הם אלו שפותחים את בית הכנסת בחמש וחצי בבוקר ונשארים לשיעור "עין יעקב" בין מנחה לערבית וכך תמיד יהיו לנו המבוגרים שישמרו תורה ומצוות. אך הקב"ה סירב לכך. אי אפשר לבסס את העתיד רק על הזקנים.
בני ישראל מיהרו לשלוף פתרון חילופי: "נביאינו יהיו ערבים בעדנו". כלומר, תמיד יהיו את הרבנים שישבו וילמדו תורה. הם מקבלים משכורת בשביל ללמוד, הם אוהבים את זה, ובכלל, רבנים לא עובדים אף פעם קשה מדי ... וכך יהיה להם זמן ופנאי להתעסק בתורה ומצוות. אולם הקב"ה סירב גם לכך. הוא לא נתן את התורה בשביל שהיא תישאר בין כתלי בית המדרש.
ואז הגענו עם רעיון שלישי. יש עוד אוכלוסיה שלא עובדת: הילדים הרכים שלנו. הם יהיו פנויים תמיד לצעוד לבית ספר שמעניק חינוך יהודי-ערכי וללכת בדרכי התורה.
והרעיון הזה התקבל אצל הקב"ה בשמחה. משום שתי סיבות פשוטות: ראשית, הילדים של היום הם המבוגרים של מחר. החינוך של הילדות צועד עם הילד כל החיים ומעצב אותו. מה שלומדים בילדות, לא נשכח לעולם. כדברי חז"ל: "גרסה דינקותא לא משתכח".
וסיבה שנייה, לא פחות חשובה: ילדים סוחפים את הבית. בילדים יש אמת פשוטה וטהורה, התובעת מההורים ליישר קו ולצעוד איתם יחד. ילד לא מוכן לקבל את הבלבול שמאפיין לפעמים את ההורים, שבו אומרים דבר אחד ועושים בפועל דבר אחר. ילד תובע דביקות במטרה. לכן אלוקים חיבק את ההצעה בשמחה. משום שהיכן שיש ילד טוב היום – תהיה יהדות מחר והיכן שיש ילד טוב בבית –גנרטור של אור מאיר את כל הבית.
שר החינוך כיום הוא יהודי דתי, חובש כיפה, מר נפתלי בנט. אך לא רבים יודעים כי נפתלי בנט לא נולד חובש כיפה. למעשה, הוא נולד אצל זוג הורים שמוגדרים בשפת העם: 'חילוניים גמורים'.
כשבנט היה תינוק, הוריו יצאו לשליחות במונטריאול קנדה, למטרות גיוס כספים עבור הטכניון בחיפה. ההורים חיפשו גן דובר עברית, כדי לשמור על השפה למקרה שהם ישובו לארץ והילד נשלח לגן קרוב של חב"ד. בהיותו בן שלוש, הוא חזר הביתה עם כיפה ואחר כך עם ציצית. האבא ניסה להתווכח, אך אז צצה לראשונה העקשנות המפורסמת של בנט. "לא, הגננת דיברה איתנו על חשיבות הכיפה והציצית ואני אוהב את זה". בנט לא הסתפק בכך, אלא החל להציק לאביו: אבא, איפה הכיפה שלך? הגננת אמרה שיהודים הולכים עם כיפה. ואיפה הציצית שלך? הגננת אמרה שיהודים הולכים עם ציצית. האבא לא היה מסוגל לעמוד מול הנדנודים הבלתי פוסקים של הילד והחל לבקר בבית הכנסת – עד שהמשפחה כולה התקרבה לחיי תורה ומצוות.
חלפו שנים ובנט זכה להיות טופח על מנת להטפיח ולקרב גם את אשתו לחיים יהודיים. היא באה מסביבה 'חילונית' מאוד וסירבה לכל הצעה להתחזק. כשהם עברו לחמש שנים לניו יורק עבור ניהול חברת ההיי-טק שלו, "סאיוטה", בנט חשב שאולי שם תיראה הדת פחות מלחיצה. הם צעדו ברחוב במנהטן וראו שלט קטן עם כיתוב באנגלית: "התעייפת מלשחק כדור-עף? בוא למניין המתחילים". הם נכנסו לתוך בית ספר מקומי ומצאו אדם חייכן המדריך שבעה אנשים איך להתפלל.
בנט סבר כי האיש החייכן הוא מורה שמחפש השלמת הכנסה בשבת. אך מהרה התברר כי האיש הצנוע נקרא "גורג' ראהר" והוא התורם הכי גדול של חב"ד בעולם. הגברת בנט התחברה לגמרי לסגנון – והתהליך הארוך שהחל עם הציצית בגיל שלוש שנים, הקים עוד משפחה יהודית.
 
בהמשך למהלך הזה, הרבי מליובאוויטש ביאר בהזדמנות אחרת (שבת אמור תשמ"ב, ביאורים לפרקי אבות 231), סיפור מפורסם מופלא מתקופת חז"ל. ישנה טראומה המלווה את ימי חז"ל: בכל ההיסטוריה הארוכה של מאות שנים עם תנאים ואמוראים, היה רק אדם אחד שפרש. שנה והתפקר. קראו לו אלישע בן אבויה והכינוי שלו בפי חז"ל: אחר.
אחר לא סתם התפקר, אלא "ספרי מינות היו נושרים מחיקו". הוא עשה שמח וייצר אווירה של אנטי-דת וגרם חילול ה' אדיר. אולם למרות דברי הכפירה הנועזים שלו, רבי מאיר (בעל הנס), תלמידו הנאמן, נשאר דבוק בו והמשיך ללמוד מפיו תורה. כאן מספרת הגמרא (חגיגה טו,ב) כי האמורא, רבה בר שילא, פגש את אליהו הנביא ושאל אותו: מה עושה כעת הקב"ה? אליהו ענה כי הקב"ה חזור מימרות בשם כל החכמים, חוץ מאשר בשמו של רבי מאיר. משום שהוא מעז ללמוד תורה מפי אחר.
רבה בר שילא נזעק להגן על כבודו של רבי מאיר בעל הנס: "רבי מאיר – רימון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק". כלומר, רבי מאיר הרגיש את הניצוץ של אחר. למרות דברי ההבל והרהב שאפיינו אותו, רבי מאיר ידע לזהות את המהות העמוקה והטובה שלא השתנתה. אליהו הנביא שמע את הדברים ואמר: הנה עכשיו, הקב"ה חוזר דברים בשמו של רבי מאיר. עד כאן הסיפור.
שאל הרבי מליובאוויטש את השאלה המתבקשת: מה באמת היה מקור החוסן הפנימי של אחר? כיצד יתכן אדם שירד נמוך כל כך, עד שספרי מינות נושרים מחיקו ובכל זאת אינו מתנתק לגמרי ואפשר לינוק מפיו תורת אמת? הרבי השיב כי התשובה נמצאת בדבריו של "אחר" בעצמו.
בפרקי אבות ד,כ, מביאה הגמרא דברים בשם אומרם, בשמו המלא של אחר: "אלישע בן אבויה אומר: הלומד תורה ילד, למה הוא דומה? לדיו כתובה על ניר חדש. הלומד תורה זקן - למה הוא דומה? לדיו כתובה על ניר מחוק".
בכך ביקש אלישע בן אבויה להסביר את סיפור החיים שלו עצמו. הוא ביקש לגלות את הסוד, כיצד הוא נשאר קשור, למרות האתגרים הגדולים שעברו עליו. שכן הוא זכה ללמוד תורה בתור ילד (ראו באריכות ירושלמי חגיגה ב,א) - והחינוך של הילדות לא חולף לעולם. הוא דומה "לדיו כתובה על ניר חדש", שהכתב נקלט בעומק הדף ואינו מטשטש לנצח.
 
מה ניקח מכאן הלכה למעשה? הרבי מליובאוויטש עורר מדי שנה, להביא את הילדים לבית הכנסת – מהקטנים ביותר עד הגדולים - לשמוע את עשרת הדברות. אנו עלולים לזלזל בחינוך בגיל צעיר ולומר 'עזוב, הוא עוד יגדל', אך זאת תפיסה מוטעית. הילדות היא הזמן ללמוד ומה שלא נלמד כילד – יהיה קשה ללמד אחר כך. נלמד, נתקדם, נשמור ונעשה ונזכה כולנו לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.