כיצד התעלמו משה ויהושע מכל פעמוני האזהרה?

קריאת ההפטרה לאחר קריאת התורה, נועדה להוות השלמה והארה נוספת לרעיונות המסופרים בפרשה. לכן קשה להבין את בחירת ההפטרה בפרשתנו. קשה למצוא סיפור יותר הפוך וסותר לתוכן הפרשה מאשר הפטרת פרשתנו מפרק ב בספר יהושע: "וישלח יהושע בן נון שנים אנשים מרגלים חרש לאמור: לכו ראו את הארץ ואת יריחו".
ראשיתו של מוסד ההפטרה הוא בימי אנטיוכוס היווני. המלך גזר גזירות שמד ואסר בין היתר, להוציא את ספר התורה מהארון ולקרוא בו מדי שבת. היהודים החליטו להתחכם והחלו לקרוא פרק מהנביאים. הם היו בוחרים פרק בן לפחות 21 פסוקים ומעלים שבעה עולים לכל שלושה פסוקים מן הנביא. אחרי שהתבטלה הגזירה, נשאר המנהג חביב על ישראל ואנו ממשיכים לקרוא פסוקים מן הנביא. לכל פרשה נבחרו פסוקים העוסקים בעניין הפרשה ומאירים אותה מזווית נוספת (ראו שולחן ערוך רבנו הזקן סימן רפד בשם האבודרהם)..
כך, אגב, מבאר האבודרהם את פירוש המילה "הפטרה". בשלב הראשון בו היה אסור לקרוא בספר התורה, היא נקראה הפטרה מלשון "פטור", משום שבקריאת ההפטרה היו "נפטרים" ויוצאים ידי חובת קריאת התורה. בשלב השני בו הותר לקרוא בספר התורה, היא נקראה הפטרה מלשון "פטירה וסילוק", כמו "הנפטר מחברו" או "אין מפטירים אחר הפסח", משום שבקריאת ההפטרה אנו מסתלקים והולכים מקריאת התורה.
עכ"פ, בחירת ההפטרה הספציפית לכל שבוע היא כאמור "מעניין הפרשה". וכאן קשה מאוד להבין את בחירת הפטרת "וישלח יהושע" לפרשת השבוע. הסיפור המרכזי של הפרשה, הוא הכישלון החמור של המרגלים. חבורת ראשי העם שיצאה לאסוף מודיעין לקראת הכיבוש המתקרב, ובמקום להמריץ את העם לעלות ולכבוש את האדמה, הם שבו בוכים ונרגנים והפיצו רוח תבוסה מסביב [משל היו חברים בארגון "שלום עכשיו"...]
הפרשה מספרת באריכות על העונש הנורא בו נענשו. עונש שלא היה כמוהו בכל החטאים במדבר. הקב"ה סיים איתם את הקשר והודיע שכולם ימותו בין חולות המדבר ומקום קבורתם לא נודע. 
וכאן מגיעה ההפטרה ומספרת, שיהושע שב ועשה את אותו הדבר בדיוק. במקום להפיק את הלקח ולהבין ש"יוסיף דעת – יוסיף מכאוב". מוטב לדעת פחות ולסמוך יותר על ה' שיוביל את ישראל באופן נסי – יהושע שב ושלח מרגלים ליריחו כדי לבחון האם תושבי הארץ מוכנים למלחמה?
ואי אפשר שלא לתמוה: למה יהושע לא למד מהניסיון של רבו ושב על אותה שיטה?
למען האמת, השאלה גדולה הרבה יותר: לא על יהושע, אלא על הרב. מה חשב משה כששלח את המרגלים? מדוע הוא עצמו לא סמך על הניסים שמלווים אותם מאז יציאת מצרים וימשיכו ללוות אותם בכיבוש הארץ?
במיוחד והוא העיקר, שמשה קיבל אזהרה מקדימה מה'! רש"י מבאר בתחילת הפרשה את הלשון "שלח לך אנשים" – "שלח לך לדעתך, אני איני מצווה לך". הקב"ה סירב לתת למשה אור ירוק לשילוח המרגלים והמליץ לו לעשות את מה שהוא חושב. ובמקום להבין את הרמז החמור המסתתר כאן, משה התעקש לשלוח אותם.
למה הדבר דומה? נתאר חסיד המבקש ברכה מרבו לעניין חשוב - עסקה כלכלית או ניתוח רפואי - והרבי יענה לו: "אין לי דעה בעניין, תעשה מה שנראה לך". ברור שהחסיד יברח מהעסקה כמו מאש. אם אין לרבי דעה בעניין, ברור שלחסיד לא תהיה דעה והעסקה לא נועדה בשבילו.
מה עמד אפוא מאחורי שילוח המרגלים של משה ואחר כך של יהושע? הרבי מלובאוויטש מוצא כאן תפיסת עולם שלמה, שאין יסודית וחשובה ממנה בעולמו של היהודי.
 
הגמרא (שבת נג) מספרת סיפור אגדה מופלא. יתכן שהסיפור התרחש במציאות ויתכן שכמו סיפורי אגדה אחרים בתלמוד, הוא רק משל כדי להעביר מסר עמוק.
אישה יהודייה ילדה בן ונפטרה מיד אחרי הלידה. בעלה היה איש עני ולא היה לו כסף למצוא אישה מינקת שתניק את הילד. הוא התחנן לה' לקבל סיוע מהשמיים ואז אירע דבר מופלא: "נעשה לו נס ונפתחו לו שני דדין כשני דדי אישה והניק את בנו".
הגמרא ממשיכה ומספרת על ההתייחסות של חז"ל לסיפור: "אמר רב יוסף, בוא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה. אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו בשבילו סדרי בראשית".
תגובתו של רב יוסף היא כמובן מובנת: הוא יצא מגדרו מהתפעלות מאותו אדם שאלוקים מנהל לו את החיים. אך תגובתו של אביי צריכה ביאור: למה אדם שנעשה לו נס הוא "גרוע"?
באגרת שכתב הרבי מלובאוויטש (אגרות קודש י עמוד שיא) הוא מוצא כאן יסוד גדול: אדם אמור להתייגע ולקחת אחריות על חייו. הוא אינו אמור לסמוך על הקב"ה שינהל לו את החיים, אלא להתבגר ולבחור בעצמו את הבחירות הנכונות. האלוקים היוצר, יצר אדם יוצר. הבחירות שלנו הן שהופכות את החיים למשמעותיים ומלאי ערך. ולכן אותו אדם שזרק את גורלו על ה' - הוא "גרוע".
כאשר משה שמע מה' את המילים "שלח לך לדעתך", הוא שמע אותם במנגינה אחרת לגמרי. זאת לא הייתה אמירה נרגזת, כביכול 'תעזוב אותי, תעשה מה בא לך בראש', זאת הייתה אמירה הפוכה: 'הגיע הזמן להתבגר'.  עד עכשיו סחבתי אתכם על הידיים כאשר יישא האומן את היונק, לחמתי בפרעה, קרעתי לכם את הים, סיפקתי לכם מים מהבאר ולחם מהשמיים, עכשיו הגיע הזמן ללכת אל השלב הבא והאמתי: לכבוש את ארץ ישראל מדעתכם.
כמובן, ה' עוזר, אבל הוא עוזר לאלו שעוזרים לעצמם. ולכן משה מבין – ויהושע מבין כך בדור הבא - כי כיבוש הארץ צריך להתבצע בעיקרו בכוח העשייה הטבעי שלנו. ולכן הם שולחים מרגלים כדי לאסוף מודיעין ולתכנן את עצמם יותר טוב לקראת הכיבוש.
הרב צבי הירש וויינרב היה סגן נשיא של הארגון היהודי העולמי "או-יו" (OU). בהיותו בן שלושים הוא השלים תואר פרופסור בפסיכולוגיה וגם היה מלמד שיעורי תורה בקהילה. הוא אמנם היה צעיר בשביל משבר אמצע החיים, אבל שאלות שונות החלו להציק לו. איך עליו לחלק את הזמן בין המקצוע הכללי ללימוד התורה? איזה חינוך הוא אמור לתת לילדים? וכל מיני ספקות באמונה לצד שאלות פילוסופיות.
הוא התקשר למזכירות של הרבי מלובאוויטש וסיפר למזכיר על הבלבול שתקף אותו ועל הרצון לקבל הדרכה מסודרת מהרבי. לפתע שמע את קולו של הרבי על הקו (לקו של המזכירות הייתה שלוחה בחדר של הרבי ולפעמים היה הרבי שותף לשיחות מסוימות). הרבי אמר באידיש: "אמור לו שיש יהודי המתגורר במרילנד והוא יוכל לשוחח עמו. שמו הוא ויינרב"!. הוא לא היה יכול להאמין למשמע אוזניו! הוא לא אמר את שמו ולא היה יכול להאמין שהרבי אמר באמת "ויינרב". כשהמזכיר שאל אותו אם שמע מה הרבי אמר, הוא השיב בשלילה.
המזכיר חזר על דברי הרבי ואז הוא שמע את הרבי אומר באידיש: "עליו לדעת שלפעמים על האדם לדבר אל עצמו"...
הרבי היה יכול לענות על שאלותיו, אבל אז הוא היה נשאר ילד - ולא בשביל זה הגענו לכאן. האתגר של החיים הוא לבחור באופן חופשי את הבחירות הנכונות וכך לעשות לה' דירה ראויה בעולם הזה.
 
מה בכל זאת הייתה הטעות של המרגלים? אם משה ויהושע צדקו, למה במקרה של משה זה נגמר רע מאוד? המרגלים טעו בדבר עקרוני שכולנו עלולים להיכשל בו:
הבחירה של האדם היא איך לעשות ולא האם לעשות. הקב"ה נתן לנו את הבחירה למצוא את הדרך כיצד לעבוד אותו, אך לא לקבוע שהמשימה היא חסרת סיכוי. העובדה שה' נתן לנו את המשימה, מלמדת כי אנו בוודאי מסוגלים לעמוד בה, כל שנותר הוא למצוא בכוחותינו את המסלול הנכון, בו תבוא המשימה העליונה לידי ביצוע עד אשר תגיע לידי גמר ושלימות בגאולה האמתית והשלמה בקרוב ממש.