גברים לא בוכים: מה הטעם לבכות על אירוע שהתרחש לפני אלפיים שנה?

יהודי התקשר אלי הבוקר עם שאלה הלכתית. הוא התכוון להפתיע את אשתו לקראת שלושים שנות נישואיהם וקנה לשניהם כרטיסים למחזמר בהיכל התרבות. מדובר במתנה יקרה שעולה מאות שקלים. האישה התרגשה, הם פינו את הערב ושמחו על ההזדמנות לשבור שגרה. לפתע עלה בו ספק שאולי לא מתאים ללכת לאירוע כזה בתשעת הימים והוא התקשר לבדוק את העניין. השבתי כי אכן אין ללכת בימים אלו להצגה המשלבת מוזיקה ובידור. יכולתי לשמוע את הצער בקולו על אובדן ההזדמנות לחוות זוגיות טובה והפסד הכרטיסים - ואז הוא התריס את השאלה:
האם לא הגזמנו?! האם אני אמור להפסיד מאות שקלים בגלל אירוע שהתרחש לפני אלפיים שנה?! ולמען האמת, השאלה היא לא רק על אי הליכה להצגה, אלא על כל תולדות השבוע החולף וזה שיבוא (הספרדים ינהגו בכך רק בשבוע הבא). עברנו את השבוע העצוב בשנה. לא אכלנו בשר, לא שתינו יין, לא שמענו מוזיקה וערימות הכביסה הצטברו לגובה. בשבת הקרובה, "שבת חזון", נהוג בקהילות האשכנזים לקיים מנהגי אבלות בעצם יום השבת, כמו קריאת "לכה דודי" במנגינת "א-לי ציון ועריה" או קריאת הפסוק "איכה אשא לבדי" בקריאת התורה במנגינת מגילת "איכה". בקרב קהילות האשכנזים בעבר, היה נהוג אפילו לבוא לבית הכנסת בשבת זו בבגדי חול. ואף שהחסידים ביטלו את מנהגי האבלות ביום השבת, אך אין ספק כי מדובר במסגרת של ימים המלאים עצב.
והשאלה היא: כמה זמן אמור להימשך אבל? הרי לכל צער יש קץ וגם האבל על חורבן המקדש אמור להסתיים!
יתירה מכך: הגמרא אומרת (מו"ק כז,ב) לגבי האבל האישי והכואב ביותר - על פטירת הורים או ילדים (לא עלינו ולא עליכם) כי "המתקשה על מתו יותר מדי – על מת אחר הוא בוכה". כלומר, אדם שממשיך עם ביטויי האבל מעבר לשנת החיוב, הוא ממשיך חלילה מזל רע על משפחתו שנשארה בעולם וגורם למידת הדין להמשיך ולפגוע במשפחתו. הגמרא מספרת שם על אישה שסירבה להתנחם על מיתת בנה והמשיכה לנהוג במנהגי האבלות עליו מעבר לשנת האבל, ורב הונא הזהיר אותה כי זה יפגע בשאר בניה. וכך אכן קרה.
והשאלה נשאלת: עד מתי נבכה?! כמה עוד ננהג אבלות על אירוע שהתרחש לפני אלפיים שנה?
 
אנו רוצים להתבונן בכך בעזרת פסוק ומדרש תמוהים. אחרי עשרים ושתיים שנה של פרידה קשה, האחים האוהבים נפגשו. מריבה אלימה של עשרות שנים הסתיימה בהפתעה ענקית ושנים עשר הילדים של יעקב אבינו שבו והתאחדו. שיאו של המפגש היה בחיבוק אמיץ בין יוסף לבנימין, האח היחיד מאימא רחל והבן היחיד שלא בגד בו ולא היה שותף במעשה המכירה לעבד.
כאן מתארת התורה את המפגש בצורה תמוהה: "ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך, ובנימין בכה על צואריו". במקום לרקוד מההפתעה שנפלה בחלקם, הם נפלו זה על צווארי זה והתייפחו בבכי. והשאלה היא מה יש לבכות? הרי בנימין לא היה מעורב במזימת המכירה ולא עולל לו דבר רע?
עוד לא מובן מדוע אצל יוסף מתוארות שתי פעולות: "ויפול ... ויבך", ואילו בנימין ביצע רק פעולה אחת: "ויבך" בלי "ויפול"?
רש"י מביא מדרש מפתיע: היה זה באמת רגע של כאב נורא. כששני האחים נפלו זה על זה, הם צפו בעיני רוחם את כל הצרות העתידיות שייפלו זה בחלקו של זה. יוסף נפל על "צווארי בנימין" והכוונה היא לכך שהוא ראה את החורבן העתידי של שני בתי המקדש שיעמדו בחלקו של בנימין, שכן בית המקדש דומה לצוואר, "כמגדל דוד צווארך בנוי לתלפיות" (שיר השירים). כשם שהצוואר נישא לגובה הגוף, כך בית המקדש נישא למרומי הרי ירושלים. ואילו בנימין בכה על חורבן משכן שילה בשומרון, שיעמוד בחלקו של יוסף. לכן יוסף ביצע שתי פעולות על צווארי בנימין, משום חורבן שני בתי המקדש, ואילו בנימין ביצע רק פעולה אחת על צוואר יוסף, משום חורבן המשכן האחד.
עד כאן דברי התורה והמדרש, אך הם מעלים שאלה מעניינת: מדוע בכה כל אחד רק על החורבן של זולתו? הרי יוסף ובנימין היו אמורים לבכות פי כמה על החורבן שלהם עצמם? ככל שהם אהבו אחד את השני, כאב של אח לא יהיה דומה לעולם לכאב האדם על עצמו. כיצד יתכן שכל אחד התייפח על חורבנו של רעהו ולא הזיל אפילו דמעה על החורבן העתידי שייפול בחלקו עצמו?
הרבי מלובאוויטש מוצא כאן את תמצית תפיסת האבל על החורבן. המדרש הזה מכוון אותנו אל תכליתו של הבכי שנמשך כבר אלפיים שנה:
עם בכיות לא קונים במכולת. בכיות כשלעצמן לא יבנו את המקדש מחדש. ולכן בכי הוא לא יעד, הוא רק הכנה לקראת הדבר האמתי: לקום ולעשות מעשה כדי לבנות מחדש את בית המקדש. יוסף ובנימין בוכים רק על החורבן של הזולת ולא על החורבן של עצמם, כי כלפי הזולת צריך לגלות אמפתיה, אך את החורבן העתידי שלך – קום ותתגבר עליו. מה אתה בוכה? תעשה משהו ותמנע את החורבן או לפחות תעשה מה שצריך כדי לשקם את ההריסות ולהקים אותם שוב לתפארה.
הבכי של כולנו בימי בין המצרים, אינו לשם אבל על מה שחרב והלך. תכליתו של הבכי היא לעורר אותנו לעשות מעשה כאן ועכשיו למען החשת ביאת המשיח. אחד יבחר בלימוד ענייני בית הבחירה, אחד בחיזוק האהבת-ישראל או כל מצווה אחרת שאדם רואה צורך לחזק אותה.
הנה סיפור מושלם: אחד המלכים הגדולים ביותר והמטורפים ביותר ששלטו בארץ היה הורדוס. הוא היה גר אדומי ששכנע את מלכי רומי להעניק לו את השליטה בירושלים. היות שהורדוס היה נטע זר ולא ראוי למלוכה, הוא סבל מפרנויה עמוקה ולא הפסיק לרצוח את כל מי שהיה עלול לאיים על מעמדו. הוא הרג כמה מילדיו, הוא הרג את אחרוני החשמונאים והוא הרג גם את חכמי ירושלים.
בכל זאת, היות שהוא העריך את קדושתם של החכמים, הוא השאיר חכם אחד בחיים, בבא בן בוטא, כדי שהזכות של הצדיק תשמור על ירושלים. וכדי שאותו חכם לא ייזום מרד נגדו, הוא ניקר באכזריות את עיניו. ועדיין החרדה שלו לא שככה והוא החליט לבחון את הנאמנות של בבא בן בוטא. הוא נכנס למעונו של החכם העיוור, הציג את עצמו כאחד השכנים והחל לדבר כנגד הורדוס. "תראה מה עשה העבד הרע הזה, עלינו להטיל עליו קללה חמורה". בבא בן בוטא נזהר וענה כי אסור לקלל מלך. הורדוס המשיך ותקף: "העבד הרע הזה אינו מלך ואינו דומה למלך, חייבים לסלק אותו מהדרך". אך בבא בן בוטא התחמק ואמר כי אפילו אם היה מדובר רק בנשיא או אפילו בסתם אדם עשיר, הוא לא היה מקלל אותו. הורדוס אמר במתיקות כי אנו נמצאים כאן לבד ואפשר לשוחח בחופשיות אודות רשעותו של המלך, אך בבא בן בוטא אמר: "עוף השמים יוליך את הקול" וצריך לשמור על הפה.
הורדוס נדהם מיראת הכבוד שהפגין החכם כלפיו, הוא הסיר את התחפושת וחשף כי הוא עצמו הורדוס. הוא אמר בצער כי הוא מבין שחטא בכך שהרג את החכמים והוא מבקש דרך תשובה. ענה לו בבא בן בוטא: "אתה כיבית נרו של עולם, לך ותבנה מחדש את נרו של עולם". ואכן הורדוס בנה את בית המקדש מחדש בצורה רחבה ומפוארת ביותר, עד שאמרו חכמים: "מי שלא ראה בניין הורדוס – לא ראה בניין נאה מימיו".
כעת נשים לב לתשובתו של בבא בן בוטא. הוא לא אמר להורדוס: "תצום שבועיים, תלך לבית הכנסת ותגיד בבכיות את נוסח על חטא הארוך". הוא אמר: לך תבנה את מה שקלקלת. שכן דמעות הן לא פתרון, הן רק חימום לקראת הדבר האמתי. תשובה חייבת לכלול מרכיב מעשי של תיקון הקלקול.
 
בהתאם למהלך הזה, ביאר הרבי בהזדמנויות אחרות, שתי נקודות נפלאות: א. ידוע הסיפור על רבי אלעזר בן דורדיא, שחטא עם כל אישה חוטאת בעולם, עד שאחת מהן אמרה לו בבוז כי גורלו נחתם והוא כבר לא יזכה לשוב בתשובה. הדברים נגעו לליבו והוא פרץ בבכי מטלטל, עד שיצאה נשמתו בטהרה ובת קול נשמעה ואמרה: "אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא".
האר"י הקדוש - שביום שישי חל יום ההילולא שלו - מקשה כיצד אלעזר בן דורדיא זכה להיכנס אל העולם הבא והרי נפשו הייתה ערומה מן המצוות? הוא לא הניח תפילין, לא לבש ציצית ולא אסף בחייו כל מעשים טובים המזככים את הנשמה ועושים אותה ראויה להיכנס בשערי גן עדן? האריז"ל מכריח לומר דבר חידוש: בן דורדיא היה גלגול של יוחנן כהן גדול, ששימש שמונים שנה בכהונה גדולה ואחר כך הפך להיות צדוקי. לכן יוחנן היה זה שאסף בחייו את המעשים הטובים ורק מותו היה שלא כפי הראוי, ואילו בן דורדיא השלים את תיקון הנפש הזו בכך שמת כמו יהודי כשר.
מכאן (ראו לקו"ש לח/24), שעם בכיות לבד לא נכנסים לגן עדן. בכי אמור להיות גורם מניע לעשיה פעילה המחוללת שינוי במציאות.
ב. לאחר שקין רצח את אחיו וקיבל את עונשו מידי הקב"ה, התורה מסיימת ומספרת: "וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך". כמובן, המפרשים על אתר תמהים למה קין זוכה לכזו תשומת לב? מה אכפת לנו מה עשה הרוצח בהמשך חייו? האם לא היה מתאים יותר לקיים את דברי הפסוק "שם רשעים יירקב" ולא להזכיר אותו לעולם?
עונה הרבי רעיון כביר (לקו"ש לה/7): התורה רוצה לספר על התשובה של קין. קין הבין שעם בכיות הוא לא יחזיר את הבל. לכן אחרי שנחתם דינו, הוא קם מהמשבר, מצא אישה, התחתן, ילד את חנוך ובנה עיר שוקקת חיים על שם בנו. רק תקומה של חיים חדשים משיבה את החיים שאבדו.
ונסיים: בימי האימה הקומוניסטיים, ישבה קבוצת נערים באחת הישיבות המחתרתיות ולמדה עם המשפיע הרה"ח ר' יחזקאל פייגין הי"ד. המשפיע עורר על המצב הרוחני שאינו כדבעי והחבר'ה פרצו בבכי. אחרי כמה דקות, נשמה צפירה חרישית שהעידה על כך שחיילים מתקרבים לאזור. החבר'ה היו מורגלים באירועים כגון אלו ותוך רגע תפשו את הרגליים וברחו. כאשר התאספו שוב, העלה ר' חאצ'ע נקודה מעניינת: כשדיברתי אתכם על בעיות רוחניות, פרצתם בבכי. אך כאשר פרצה סכנה גשמית, אף אחד לא בכה. כל אחד עשה מה שצריך כדי להינצל מהסכנה...
 המסר ברור: בעוד שבגשמיות אנו עושים מעשים, ברוחניות מסתפקים בבכיות. עלינו להפשיל שרוולים ולקבל את ההחלטה הטובה האישית, כדי לחולל שינוי ולזכות בגאולה שלמה בקרוב.