ט"ו בשבט - שער הצמיחה והתענוג

ראש השנה לאילנות

עיקרו של ט"ו בשבט הוא סיום שנת המעשר לפירות העץ, כיון שעד יום זה יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, ובזמן זה מתחילה צמיחת הפרי. על כן, אין מעשרים מפירות שחנטו (שגדלו עד כדי שליש גידולם המלא) קודם יום זה עם אלו שחנטו לאחר מכן.

מנהגי היום

אין אומרים `תחנון` בתפילת שחרית ולא בתפילת המנחה שלפניו (כיון שעל פי תורת ישראל מתחיל היום עם בוא הערב שלפניו, ככתוב "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד"), אין עושים בו הספד למת, ואם חל בשבת אין אומרים "אב הרחמים" שיש בו הזכרת נשמות המתים וכן חתן ביום חופתו אינו מתענה ביום זה.
כמו כן, נוהגים להרבות ביום זה באכילת מיני פירות האילן, ובפרט פירות משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. אם ניתן, משתדלים להדר אחר פרי חדש שעדיין לא אכלנו ממנו השנה, כדי לברך עליו גם את ברכת `שהחיינו`.

"כי האדם עץ השדה"

נוסף על ההלכות והמנהגים הקשורים ביום זה, למדו חז"ל עוד כי בראש השנה לאילנות ישנו משום לקח רוחני גם לאדם. ומובא הדבר בדברי חכמנו (ובהדגשה יתירה בפנימיות התורה) שדימו את האדם לאילן, ככתוב "כי האדם עץ השדה".
מבואר בתורת החסידות כי (כבכל יום טוב ומועד מיוחד) בבוא ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות, נפתח ביום זה מדי שנה בשנה `שער` מיוחד, דרכו יורדת לעולם הזה נתינת כח חדשה בענין הצמיחה והתענוג. אשר על כן, בהתאם לפתגמו של בעל התניא לפיו "יש לחיות עם הזמן", נייקר וננצל שעת כושר זו לשם התבוננות באחדים ממסריו הפנימיים של חג האילנות.
להלן מספר נקודות יסוד עיקריות מתוך קווי הדמיון המרובים שבין האדם לאילן שיש לתת לבנו עליהן להחדירן בעבודתנו על כל ימות השנה:

"מעלין בקודש"

ראשית, אל לו לאדם להסתפק בדרגתו הנוכחית ולקפוא על שמריו. כשם שהעץ ה"חי" וה"בריא" גדל וצומח תדיר, כך עבודת האדם הראויה היא דוקא זו שיש בה תנועה מתמדת של גדילה וצמיחה. סימנה של הקדושה בחיי האדם היא עלייתו מזמן לזמן בעבודתו מחיל אל חיל בכמות ובאיכות בבחינת "מעלין בקודש".

שלימות העבודה

ועוד, שלא כעצי הסרק, הרי עיקר שלימותו של האילן הוא דוקא בהיותו "עץ עושה פרי אשר זרעו בו". כי גרעיני פירותיו הם שמבטיחים את המשך צמיחתם של עצים נושאי פרי דוגמתו לדורות הבאים. כך, עיקר שלימות עבודת `האדם עץ השדה` היא דוקא בהיותו אילן נושא פירות, ובשתיים:

פירות האדם – מעשים טובים בפועל

א) על האדם להרבות במצוות ובמעשים טובים שהם הם פירות `חינוך עצמו` הפנימי, כדברי חז"ל "המעשה הוא העיקר". שכן דוקא מימושם המעשי של ערכי האדם, בתוך `סדנת` חייו בעולם הזה הגשמי והחומרי, הם שמעידים כאלף עדים על אמיתת ושלימות הגותו הרוחנית.

תופח על מנת להתפיח

ב) תהיינה מעלות עבודת האדם עם עצמו גבוהות ונעלות ככל שתהיינה, מכל מקום, עיקר שבח "האדם עץ השדה" הם תלמידיו (פירותיו) ותלמידי תלמידיו (פירי פירותיו). אשרי הזוכה להעמיד את זולתו על רגליו שלו, ובאופן שנוסף לשלימות עבודתו (של הזולת) עם עצמו, זוכה גם הוא להיות משפיע ומרומם את סביבתו. וכמאמר חז"ל "אילן אילן במה אברכך - שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך!".

טעם פנימי למנהג אכילת הפירות בט"ו בשבט

תכלית ירידת הנשמה הטהורה להתלבש בגוף ונפש בהמית בעולם הזה התחתון היא עבודת האדם כל ימי חייו להשכין אלוקות בארץ הלזו הגשמית. אמנם, עבודת שליחות זו להאיר ולרומם את הגשמי, כרוכה בקשיים מרובים בגוף ובנפש ורצופה נסיונות על כל צעד ושעל. ואף שגדולה ונעלית מדרגת העובד עבודתו בקבלת עול, מכל מקום, אין די בקבלת עול לבדה משום שאינה אלא רק ראשית העבודה (תחילת היציאה ממצרים). כל עוד חסירה בעבודת האדם העריבות וחדוות החיים, הרי שעדיין מאיימים עליו הרגלי העבר, נטיותיו הטבעיות וחולשותיו (פרעה וחיילותיו הרודפים אחריו להחזירו למצרים).
ומבואר בפנימיות התורה כי אחד הרמזים שבאכילת הפירות בט"ו בשבט, היא החובה המוטלת על כל אדם להחדיר תענוג ותוספת חיות בעבודתו לבוראו. וכפי שנתבאר הענין באחת משיחותיו של הרבי מליובאוויטש:

תכלית בריאת ענין התענוג

פירותיו של האילן אינם מהווים מזון הכרחי לקיום האדם (- שהרי אפשר להתקיים גם ללא אכילת פירות). 
ואכן תכלית אכילתם אינה אלא (כנוסח הברכה האחרונה שאחרי אכילת הפירות) "להחיות בהן נפש כל חי" – ענין של תענוג ותוספת חיות. אמנם, ידועים דברי חז"ל כי דבר לא נברא לבטלה היינו ש"כל מה שברא הקב"ה, לא בראו אלא לכבודו". ומזה מובן כי גם התענוג ותוספת החיות לא נבראו אלא לשם גילוי והשכנת כבוד ה` בעולם הזה הגשמי ע"י האדם.