אימון אישי
תשובה עילאה
1
בפרק הקודם דיברנו על תשובה תתאה, הדרגה הנמוכה בתשובה. הבנה מעמיקה
בחומרת החטא, חרטה אמיתית מפנימיות הלב, החלטה כנה ואיתנה שלא לחטוא שוב
וקבלת עול מלכות שמיים במלואה. על ידי זה משיבים את ה"הא" תתאה, ה"הא"
השניה בשם הוי` המסמלת את המלכות, את הלבושים (מחשבה, דיבור ומעשה)
שהתלכלכו בחטא, התנתקו מהחבל, וכעת על ידי התשובה חזרו חזרה.
אך זוהי עדיין רק בחינת תשובה תתאה, תשובה בדרגה נמוכה
מה כבר יכול להיות יותר גבוה מזה ?
הרי מדובר פה על חרטה אמיתית, ואכן בעקבות כך יש טהרה אמיתי של הנשמה,
והמצב חוזר לקדמותו.
במילים אחרות, אם החטאים כבר נוקו, מדוע יש צורך בעוד דרגה של תשובה.
תשובה – ולא מחטאים
אך כאן מתגלה ההסתכלות המיוחדת של ספר התניא על מצוות התשובה. עיקר
התשובה אינה על חטאים, ולכן מצוות התשובה היא לא רק ל"עבריינים", כולם
צריכים לחזור בתשובה. כשאומרים שכולם צריכים לחזור בתשובה, אין הכוונה
שיהודי ששומר את כל התורה ומצוות ומקפיד על קלה כבחמורה, צריך לחפש בעצמו
איפה הוא קצת מחפף. אם זה כל מה שהוא ימצא, הוא לא יוכל להרגיש באמת את
אותו צימאון ורצון עז לשוב אל השם.
אז אם זו לא תשובה על חטאים, אז על מה כן ?
העבירות אינן הבעיה האמיתי הם רק סימפטום. אמנם צריך לטפל בבעיה זו על
ידי התשובה תתאה, אך לא זהו שורש הבעיה, ולכן אי אפשר להסתפק רק בתשובה
תתאה.
שורש הבעיה
שורש הבעיה, הוא הרגשת היש, הרגשת הנפרדות מהבורא. בעיה זו אינה באשמתנו,
לא אנחנו בראנו את העולם. הקב"ה ברא את העולם בצורה כזו שהעולם מרגשי
נפרד ממנו. אפילו הנשמה לאחר שהיא "ננפחה" היא כבר מציאות לעצמה. אמנם
מציאות הנמשכת מהבורא, אך מציאות לעצמה. הרגשת המציאות, הרגשת הישות, היא
שורש הבעיה.
כלומר, החטא הוא לא רק פריקת עול, שלא עשינו מה שהבורא דרש מאיתנו,
בעומק, החטא מעיד על פספוס המהות. אדם לא מרגשי את מהותו הפנימית, לא
מרגיש שבפנימיותו הוא אחד עם הקב"ה ולכן חוטא. על טעות זו הוא צריך לחזור
בתשובה.
תשובה עילאה, היא להתעלות גם מעל הרגשה זו
כדוגמא להרגשה זו אפשר לראות שיש בעלי תשובה שמספרים בגאווה על עברם,
ומתפארים בכל שהם ויתרו על קריירה וכו` ו"עשו טובה לקב"ה" וחזרו בתשובה.
לעומתם ישנם כאלה (שויתרו על קריירה לא פחות גדולה) שיתביישו בעברם (בכך
שהיו כל כך רחוקים מהשם) ולא יבקשו כבוד על כך שחזרו בתשובה. להיפך,
ההרגשה היא שבכלל עוד לא חזרתי בתשובה, רק התחלתי להתקרב קצת ויש עוד
הרבה מה לעשות.
הא" עילאה
כאמור, ה"הא" הראשונה בשם הוי` מסמלת את הבינה. את כוחות הנפש אפשר לחלק
לשתי קבוצות מרכזיות. חכמה ובינה (כוחות שכליים) בקבוצה הראשונה ומידות
ומלכות (כוחות רגשיים) בקבוצה השנייה.
ההבדל המרכזי בין השכל לרגש הוא, שהרגש הוא כבר יציאה לזולת. כדי לאהוב
צריך שיהיה את מי לאהוב.
השכל לעומת זאת, הוא גם לאדם כלפי עצמו, לא צריך זולת כדי ללמוד לבד לעצמי.
ובאופן כללי, הישות של האדם נרגשת בעיקר בלב ובמידות ופחות בשכל. השכל
הוא יותר אובייקטיבי ולא מכניס את האינטרס האישי (באופן יחסי כמובן).
לכן, כאשר רוצים להגיע לאותה נקודה בה אין אני מרגיש את המציאות שלי, בה
הנשמה שבה לשורשה באמת, לא רק ה"הא" הראשונה, ספירת המלכות, המבטאת את
המעשים, אלא הנשמה עצמה רוצה לשוב ולהיות בחיק אביה כפי שהייתה קודם
הבריאה, זה נעשה על ידי הבינה דווקא.
בינה
על ידי שמפעילים את כוח הבינה הקדושה, הן ללימוד תורה והן להשגת אהבת השם
שכלית (בחלק הראשון הארכנו רבות בדרגות השונות באהבה, והדרגה הנעלית
ביותר היא דרגה שבה בעקבות התבוננות שכלית נולדים רגשי האהבה לבורא), אז
על ידי זה משיבים את ה"הא" עילאה, וזוכים לתשובה עילאה, תשובה בדרגה
הגבוהה ביותר.
שבים אל השם, ודבקים בו בייחוד נפלא, כשם שהנשמה הייתה מיוחדת בבורא,
קודם שנפח אותה והלביש אותה בגוף היהודי.
מתבטלים לקב"ה באמת. לא רק הרגשה שיש בורא מעלי ולכן אני צריך לשרת אותו.
לא רק הרגשה שהבורא ציווה אותי לעשות משהו ואני מתחרט על כך שלא עשיתי.
אלא, ביטול במציאות, התשובה היא לא על המעשים, התשובה היא על זה שאני
בכלל מרגיש את עצמי נפרד מהקב"ה.
הריני מוחל
בחור בישיבה הציץ פעם מבעד לחור המנעול לראות את הרב שלו קורא קריאת שמע
על המיטה, הזמן ביום בו עושים חשבון נפש על היום החולף. הוא רצה לראות
מהן הכוונות של הרב תוך כדי הקריאת שמע. תחילת התפילה היא במילים הריני
מוחל לכל מי שהכעיס אותי או שחטא כנגדי... הפירוש הפשוט הוא שאדם צריך
למחול מחילה אמיתי לכל מי שהכעיס אותו באותו יום. הוא ראה שהרב מתחיל
לקרוא את הקטע, אבל כבר אחרי המילים "הריני מוחל" , הוא התחיל לבכות
ולומר "הריני מוחל?!, מי אני שאמחל? איך יכול להיות שבכלל מישהו הכעיס
אותי שעכשיו אני צריך למחול לו? משמע שאני מרגיש את עצמי מציאות נפרדת
מהקב"ה ומיהודים אחרים – על זה אני צריך לחזור בתשובה!"
תשובה עילאה זו מתבטאת בלימוד תורה באהבה ויראה. כאשר מולידים את הרגשות
על ידי הבינה, על ידי התבוננות בגדלות השם, משיבים גם את ה"הא" המסמלת את
הבינה למקורה ושורשה.
ההתבוננות מולידה את הרגשות והרגשות מתלבשים במחשבות, דיבורים ומעשים (לבושים).
בכל נפשך
כל חלקי הנפש דבקים בבורא. המעשים (מעשה הצדקה והמצוות) , הדיבורים
(לימוד התורה), המחשבות (הרהור בתורה) הרגשות (מידות טובות, להיות רחום
כמו הבורא וכד`), השכל (עיון בתורה בחכמה ובשכל).
וכיוון שהדביקות בבורא על ידי לימוד התורה היא הנעלית ביותר, התעסקות זו
בתורה, היא המביאה תיקון לכל הפגמים שבנשמה.
ולכן אדם המחפש תיקון לנפשו, ילמד תורה מתוך יראה ואהבה שכליים, ואדרבה
אם היה רגיל ללמוד פרק אחד ילמד שניים. כמו חבל שכאשר הוא נקרא על מנת
לקשור אות ומחדש, מקום הקשר צריך להיות כפול ומכופל. כך גם בלימוד התורה
צריך להכפיל את מה שעשה כדי שהחבל יקשר מחדש וכראוי.
תורה
לימוד התורה באהבה ויראה שכליים הוא בגדר תשובה עילאה.
התורה "קדמה לעולם", התורה היא למעלה מהעולם, כאשר לומדים תורה מתחברים
למציאות שלמעלה מהטבע.
כאשר הלימוד נעשה באופן של ביטול לקב"ה, אז כביכול תוך כדי הלימוד זהו
הקב"ה מדבר דרכנו, מציאות האדם אינה נרגשת, זהו ביטול במציאות ולכן זוהי
תשובה עילאה.
להתאחד עם התורה
מסופר על יהודי שהתגאה בכך שלמד את כל הגמרא, על כך ענו לו, שהכל טוב
ויפה אך השאלה היא מה הגמרא לימדה אותו. על יהודי אחד מסופר כי העיד על
עצמו שלמר את כל התניא ואכן התניא גם לימדה אותו. על כך ענו לו, שאמנם
הוא למד את כל התניא, אך עדיין יש אותו ויש את התניא, ואלו עדיין שני
דברים נפרדים, המטרה היא שהוא והתניא (והתורה בכלל) יהפכו להיות משהו
אחד.
אך ייתכן וזה יהיה לא רק למעלה ממציאות העולם אלא גם למעלה מהמציאות
שלנו, זה לא יחדור בנו. כלומר, ייתכן וזה לא יחדור בנו בפנימיות, ולא
ישנה את המציאות שלנו כמו שאנחנו כאן בעולם הזה.
תפילה
תפילה לעומת זאת, מגיע מהאדם, מלמטה.
לכן, התפילה היא ההליכה המסודרת מלמטה למטה, בכוונת התפילה בתפילה.
התבוננות בפסוקי התפילה מביאה את האדם להכרה בגדלות הבורא ובטובו
האינסופי. האדם מוליד מכך רגשי אהבה שכליים לבורא המתבטאים בעיקר בקריאת
שמע בה נאמר "ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאודך".
מכך הוא גם מבין את משמעות היוקר והחשיבות בהתקשרות לבורא על ידי תורה
ומצוות. זוהי תשובה עילאה.
אך כפי שהסברנו קודם יש צורך "לעבור" קודם בתשובה תתאה, וזה נעשה על ידי
שבירה והכנעה עצמית קודם התפילה. האדם מתבונן בקטנותו ובשפלותו ועל ידי
זה מכין את עצמו לתשובה עילאה במשך התפילה.
אחת לשבוע
אך ייתכן כי יהיה קשה לאדם לעבור את כל התהליך הנפשי של תשובה תתאה
ותשובה עילאה שלאחריה מדי בוקר. ישנו גם החשש שאם יתחיל בהכנעה עצמית
קודם התפילה, ספק אם יצליח להפוך אותו לשמחה ואהבה גדולה בהמשך.
לכן העצה היעוצה היא להתרכז בתשובה תתאה בזמן קריאת שמע שעל המיטה קודם
השינה בלילה, ולהתרכז בתשובה עילאה בבוקר קודם התפילה.
גם מידי לילה עלול להיות קשה, במיוחד בדורנו, בו אנשים הינם רגישים ביותר
ושבירה עצמית עלולה להפיל את האדם, ולכן אפשר להסתפק בלילה אחד בשבוע בו
נעשית עבודה זו. הלילה המתאים ביותר הוא ליל שישי (יום חמישי בלילה) וכך
תשובה תתאה זו תהווה הכנה ראויה לתשובה עילאה בשבת.
פגם הברית
בזוהר כתוב כי הפוגם בברית (הוצאת זרע לבטלה וביאות אסורות), פוגם בכללות
הנשמה שלו ולא רק בפרט אחד, זאת מכיוון שבזרע ישנו את כוח החיות שלו.
ולכן הפגימה בברית פוגמת במוח שם נמצא משכן הנשמה.
לכן על עבירה זו לא מספיק תשובה תתאה. צריך כמובן להתחרט מעומק הלב אך
כדי לתקן את הפגם יש גם לעשות תשובה עילאה, ללמוד תורה באהבה ויראה.
כיוון שהפגם הוא במוח גם התיקון הוא דרך המוח. כלומר שהרוצה לתקן את פגם
הברית ירבה בלימוד תורה, באופן שהוא מתאחד עם התורה והם נהיים למציאות
אחת.
לסיכום
תשובה עילאה היא השבת ה"הא" הראשונה בשם הוי` המסמלת את הבינה. לא תשובה
על חטאים, אל תשובה על הרגשת הישות והנפרדות מהבורא. קודם התשובה עילאה
צריכה להיות תשובה תתאה. התשובה תתאה נעשית אחת לשבוע קודם השינה והתשובה
עילאה מדי בוקר בתפילה.
הרב נדב כהן - אסנט צפת
תגובות