עלייה והילוך שבאין ערוך לגמרי

עבודה בדרך הליכה אמיתית

שם הפרשה הוא "לך-לך" (היינו, אף שבפרשה זו ישנם ריבוי ענינים, ואילו ציווי הקב"ה לאברהם "לך לך מארצך וממולדתך גו`" מסופר רק בפסוקים הראשונים שבסדרה, אף על פי כן, נקראת כל הפרשה כולה בשם "לך-לך") - הרי זה מזכיר ומעורר שהעבודה צריכה להיות באופן של "לך-לך", הליכה אמיתית, למעלה ממדידה והגבלה, באין ערוך לגבי דרגתו הקודמת.
ולא רק כאשר מדובר אודות עניני הרשות אלא גם כאשר מדובר אודות עניני הקדושה, נדרשת העבודה של "לך-לך", עלייה והילוך שבאין ערוך.

לצאת מהטבע והרגילות

זאת אומרת: גם כאשר עבודתו היא במסירות נפש באופן של "בכל מאודך", הנה כאשר מתרגל בעבודה זו, הרי ההרגל נעשה טבע שני, או (כהלשון המובא בפרק ט``ו בתניא) טבע סתם. ומאחר שזה נעשה טבעו ורגילותו, שוב אינו נקרא "עובד אלוקים" על ידי עבודה זו, אלא "אשר לא עבדו".
וכמבואר שם בתניא "מה שכתוב בגמרא שעובד אלוקים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד, ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד" - שזהו "משום שבימיהם היתה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים... ולכן זאת הפעם המאה ואחת, היתירה על הרגילות שהורגל מנעוריו, שקולה כנגד כולן... להיות נקרא עובד אלוקים".
והנה, "בימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים", ולכן כאשר לומד מאה פעמים ואחד, נקרא "עובד אלוקים"; אבל כאשר מתרגל ללמוד מאה פעמים ואחד - הרי גם כאשר לומד מאה פעמים ואחד, שוב אינו נקרא "עובד אלוקים", ולא זו בלבד שאינו נקרא "עובד אלוקים", אלא יתירה מזו: "אשר לא עבדו"!
וכפי שידע איניש בנפשיה (יודע איש בנפשו), שכאשר עושה דבר מסויים מצד הרגילות שלו (כשהדברים נעשים בדרך ממילא, כמו בכח ה`אנרציה`) - אינו זקוק ליגיעה ולהשתדלות בענין זה, ולכן אינו נקרא "עובד אלוקים" מצד עבודה זו.

להתעלות תמיד - גם במעמד ומצב נעלה ביותר

דוגמה פשוטה לדבר: כאשר נולד ילד יהודי להורים שעבודתם היא באופן של "בכל מאודך" - הרי תיכף ומיד מהרגע שיצא לאויר העולם, "בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב", הרי הוא גדל באוירה של עבודת ה` באופן של "בכל מאודך".
וכאשר שולחים אותו למוסד חינוך - הרי אופן החינוך הוא ברוח זו, כי אף על פי שהחינוך הוא אמנם "על פי דרכו" (לכל ילד וילד בהתאם למזגו ותכונותיו), הרי זה באופן שהפנימיות שבזה חדורה בכללות הענין ד"בכל מאודך".
וגם אחר כך הרי הוא דר בסביבה החדורה בעבודת ה` באופן של "בכל מאודך" - ולכן, העבודה של "בכל מאודך" נעשית טבעו ורגילותו, מאחר שאינו יודע אודות אפשרות אחרת - מעולם לא ראה מציאות אחרת!
ולכן, אין זה נחשב לעבודה ויגיעה שלו כי לא היתה לו ברירה להיוולד אצל הורים אחרים, וכאשר הכניסוהו למוסד חינוך הנ"ל (בהיותו בן ג` או ה` שנים) לא שאלו אותו לאיזה מוסד חינוך ברצונו להיכנס (ועל דרך זה בנוגע למוסדות חינוך לבנות), ובמילא נעשתה הנהגה זו לטבע ורגילות אצלו.

ועל זה באה ההוראה מפרשתנו - "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך": למרות שמדובר אודות "ארצך ומולדתך" של קדושה (אופן העבודה של "בכל מאודך"), אף על פי כן, מאחר שזהו "ארצך ומולדתך", טבעו ורגילותו כו`, הרי הוא במעמד ומצב של "אשר לא עבדו". ועל כן נדרש ממנו הענין של "לך-לך", עילוי והליכה שבאין ערוך לגבי דרגתו הקודמת, למעלה ממדידה והגבלה לגמרי.
זאת אומרת: נקודת ההוראה (בכל אדם ואדם לפי מדרגתו) מפרשת "לך-לך" היא שגם כאשר נמצאים במעמד ומצב נעלה ביותר, נדרשת עליה והילוך באופן שבאין ערוך כו`.
והנה, על ידי העבודה באופן של "לך-לך", מגיעים לסיום הפרשה – "בעצם היום הזה נימול אברהם גו`", שענין `המילה` קשור עם מה שכתוב ביציאת מצרים "בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה` מארץ מצרים". ועד שזוכים לגאולה האמיתית והשלימה, אודותיה נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
והיציאה מהגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה היא "ביד רמה" (בגלוי ובראש מורם), ובאופן של "כספם וזהבם אתם". דהיינו, שלוקחים עמם את כל עניני התורה ומצוותיה שקיימו במשך זמן הגלות, ביחד עם הניצוצי קדושה שבדברי הרשות וכו`. והולכים ביחד עם משיח צדקנו לארץ הקודש - במהרה בימינו ממש, בגאולה האמיתית והשלימה.

(מעובד מתוך קטעים מהתוועדות שבת קודש פרשת לך-לך, י` במרחשוון ה`תשמ"ב)