פרשת שמות - מידת הביטחון

האם יש `כיסוי` למדת הבטחון? כיצד יכול האדם לבטוח בה` שייטיב עמו, בלי כל
קשר למאזן הזכויות והחובות האישיים שלו?

מדת הבטחון - אספקלריה
"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו,
וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי
מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ,
אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל. וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי,
וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה
תַכֶּה, רֵעֶךָ. וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט,
עָלֵינוּ--הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ
אֶת-הַמִּצְרִי; *וַיִּירָא
מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר.* וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר
הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה; וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה,
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר."  (שמות ב, יא-טו)

ויירא משה – על שום מה?
אודות יראתו של משה כשנודע דבר הריגתו את המצרי, מביא רש"י (שם, יד) שני
פירושים: *א *– כפשוטו. כלומר, משה מתיירא וחושש לעורו, על דבר ההריגה. *ב* –
כמדרשו, חששו של משה לא היה ביחס לעצמו, אלא שמא ישראל אינם ראויים לגאולה,
מפני המלשינים שבהם.

והנה, בפשטות רש"י נדחק להביא את פירוש המדרש, הגם שאינו כפשוטו, מפני שהוקשתה
לו עצם העובדה שהתורה מזכירה את יראת משה, וכי למאי נפק"מ?! הרי לא יראה זו
היא שגרמה לבריחת משה, אלא העובדה שפרעה שמע זאת וביקש להורגו, ומדוע טורחת
התורה להשמיענו שמשה התיירא? אך לפירוש המדרש, יש ביראה זו עניין המבטא את
דאגת משה למצבו של כלל ישראל, שמא אינם ראויים לגאולה. אמנם, כיוון שרש"י הביא
גם את הפירוש הפשוט, יש לומר, שגם ממנו ניתן ללמוד לקח והוראה בחשיבות הביטחון
בה`, שבשלו השמיעה לנו התורה עניין זה.

הבחורים שנתייראו
הנה מצינו במדרש (בראשית רבה, ריש פרשה עו): "שני בני אדם הבטיחן ה` ונתייראו,
הבחור שבאבות . . זה יעקב . . אמר לו ה` "והנה אנכי עמך" ובסוף נתיירא שנאמר
"ויירא יעקב". הבחור שבנביאים זה משה . . ואמר לו ה` "כי אהיה עמך" ולבסוף
נתיירא – "ויאמר ה` אל משה אל תירא אותו" (=את עוג) - אינו אומר "אל תירא
אותו" אלא למי שנתיירא." יש הדורשים זאת (עקידה שער כו בסופו, ועוד) לשבחם של
יעקב ומשה, שלא סמכו על הבטחת ה`, מפני יראתם שמא גרם החטא (וממילא עליהם
לפעול גם בדרך הטבע להצלתם). ויש הדורשים זאת (יפה תואר לבראשית רבה, שם) להיפך
השבח, באומרם "אין ללמוד מהם, שהראוי שלא לירא" אלא יש לבטוח בה` (ושתי דעות
אלו חלוקות בשאלה האם יש `הבטחה` לצדיקים בעולם הזה, או לא).

מכך שאף בחירי המין האנושי התייראו שמא גרם החטא ואינם ראויים עוד להבטחת ה`,
מתעוררת שאלה יסודית לגבי *המצווה* (ראה שערי תשובה לרבנו יונה שער ג, לב) לבטוח
בה`, שמהותה היא (ע"פ חובת הלבבות, שער הבטחון רפ"א) "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה
לבו סמוך על ה` שיעשה הטוב והנכון לו, בעניין אשר יבטח עליו".  והרי, אם יעקב
ומשה – שהובטחו מפורשות מפי הגבורה - חששו שמא גרם החטא, על אחת כמה וכמה אדם
רגיל צריך לחשוש, וכיצד ניתן לבטוח מתוך מנוחת הנפש שיארע לו אך טוב, וכפי
שכתב בחובת הלבבות (שם פ"ב, הסיבה השביעית) שהביטחון הוא שהחסד יימשך "למי
שראוי לו, ולמי שאינו ראוי"?

מהו בטחון בה`?
והעניין בזה, שהביטחון בה` אינו בבחינת אמונה שהכל יהיה בסדר, בלי כל קשר
למעשי האדם, שאם כן בטל העניין של שכר ועונש, אלא זהו עניין בפני עצמו. כלומר
(מבלי הבט על מאזן החובות והזכויות), אם רק יפעל האדם בעצמו את מדת הביטחון
בה`, באופן של "השלך על ה` יהבך" (תהלים נה, כג) ו"כעבד האסור . . בבית הבור
ברשות אדוניו . . שמסור בידו, ולא יוכל אדם להזיקו ולהועילו . . זולתו" (חובת
הלבבות שם, הסיבה השישית), הרי זכות זו עצמה תעמוד לו להמשיך עליו חסד ה`, גם
אם לא היה ראוי לכך קודם לכן. וכדאיתא בילקוט שמעוני (ישעיה, רמז תעג) "כל מי
שבוטח בשמי אני מצילו". וזוהי מדה כנגד מדה – כאשר האדם אינו עושה חשבונות אלא
בוטח בה`, גם משמים יגמלו עמו למעלה מכל חשבון וייטיבו עמו.

עתה יובן מה בא הפסוק "ויירא משה" להשמיענו. מה הגורם לכך ש"וישמע פרעה . .
ויבקש להרוג את משה"? היראה (שסיבתה עמה, או מפני שאין הבטחה לצדיקים כנ"ל, או
משום שחשש שאין ראוין להיגאל ומשום כך אין זכות שתעמוד לו להינצל). אך אם יש
בטחון גמור בה`, ממילא יהפכו הדברים לטוב.

נמצינו למדים כי יש לבטוח בה` בכל מצב וזה גופא יבטל את כל המניעות והעיכובים,
וכשם שבזכות הבטחון נגאלו ישראל ממצרים (כד הקמח לרבנו בחיי, ערך הבטחון) כך
נגאל עתה בשכר הקיווי (ילקוט שמעוני תהלים, רמז תשלו). (ע"פ לקו"ש ל"ו,
שמות א)

מדרש לפרשה
תא חזי, עלמא תתאה קיימא לקבלא תדיר... ועלמא עילאה לא יהיב ליה אלא כגוונא
דאיהו קיימא. אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא, כדין הכי נהרין ליה מעילא,
ואי איהו קיימא בעציבו, יהבין ליה דינא בקבליה, כגוונא דא (זהר תצוה, קפד ב).