סיפורים

שבועת אמונים

זה קרה לפני כארבע מאות שנה, בימיו של רבי יהודה ליוואי, `המהר"ל מפראג`. היהודים נהנו מיחס חיובי של המלך פרדיננד, והמדינה כולה הרוויחה מכך. היהודים היו אזרחים נאמנים וחרוצים, הקפידו לשלם את המיסים הגבוהים, והפריחו את הכלכלה.

מערכת האתר | ז' שבט התשע"ב | 31.01.12 | 00:00


 האסֵפה הכללית, שהתכנסה בארמונו של המלך פרדיננד, שליט המדינות בוהמיה, מורביה ושלזיה (כיום צ`כיה וחלק מפולין), נהפכה לדיון סוער. בדיון השתתפו גם בניו, הנסיכים פרדיננד ומקסימיליאן, וראשי הכנסייה.
זה קרה לפני כארבע מאות שנה, בימיו של רבי יהודה ליוואי, `המהר"ל מפראג`. היהודים נהנו מיחס חיובי של המלך פרדיננד, והמדינה כולה הרוויחה מכך. היהודים היו אזרחים נאמנים וחרוצים, הקפידו לשלם את המיסים הגבוהים, והפריחו את הכלכלה.
אך רוח האינקוויזיציה, שהביאה כמאה שנים קודם לכן לידי גירוש יהודי ספרד ופורטוגל, החלה לנשב גם בפראג. ראשי הכנסייה הכפישו את היהודים והתסיסו את התושבים כנגדם. הם ניסו להפוך את לב המלך כנגד היהודים.

באותה אסֵפה פתח הקרדינל בדברי ארס כלפי היהודים. הוא תבע לגזור גזֵרת גירוש כללית ולסלק את כל היהודים ממדינות מלכותו.
המלך, שנזקק ליחסים טובים עם הכנסייה, נקלע למצוקה. הוא ניסה להסביר כי היהודים מיטיבים עם קופת המדינה, פירט את מעלותיהם, את נאמנותם וחריצותם, וסיים באומרו כי הוא מתנגד לגירוש. בניו החרו-החזיקו אחריו, וסיפרו בשבח המנהלים היהודים של אחוזותיהם.
אולם קולותיהם של אנשי הכמורה ותומכיהם היו רבים, והמלך ובניו מצאו את עצמם במיעוט. ברוב קולות הוחלט כי גזֵרת הגירוש תוכרז מיד, כדי שלא לאפשר ליהודים למכור את רכושם ולברוח.
בהחלטה נקבע מועד הגירוש לעוד שנתיים, ובינתיים הוטלו הגבלות קשות על היהודים. הם חויבו לבוא בכל יום ראשון אל הכנסיות, לשמוע את הטפות הכמרים, כהכנה לשלב שבו יידרשו להתנצר.

על כורחו חתם המלך על הצווים. הכמרים אף הוסיפו צו האוסר על הרבנים למנוע את היהודים מלבוא אל הכנסיות.
רץ מיוחד בא אל ביתו של ראש הקהל בפראג, רבי מרדכי מייזל, ומסר לו את צווי הגירוש. עיניו חשכו, ומיד עשה את צעדיו אל בית המהר"ל. לאחר שקרא המהר"ל את הצווים השתררה בחדר שתיקה. פתאום פנה המהר"ל אל ראש הקהל וביקש להוציא כרוז הקורא לכל היהודים, אנשים נשים וטף, לבוא לאסֵפה דחופה למחרת בבוקר, לאחר תפילת שחרית, בחצר בית הכנסת.
אווירה של רצינות מהולה בפחד אפפה את המוני היהודים שהתאספו בחצר בית הכנסת, אף שלא ידעו במה מדובר. במשך הלילה הוקמה בחצר בית הכנסת בימה מיוחדת, והדבר עורר ציפייה לבאות.

שקט מוחלט השתרר בקהל למראה המהר"ל, היוצא מבית-הכנסת עטוף בטלית ובידיו ספר תורה. הוא עלה אל הבימה ובעקבותיו עלו רבי מרדכי מייזל וכמה מראשי הקהילה. כולם היו עטופים בטליתות ובידיהם ספרי תורה. המחזה הרעיד את הלבבות.
בחלל נשמע קולו של המהר"ל הקורא בדבקות, מתוך סערת בכי: "שמע ישראל ה` אלוקינו ה` אחד". כל הקהל פרץ אף הוא בבכי של התרגשות. הכול הבינו כי אסון נורא מתרגש לבוא.
"הקשיבו יהודים", פתח המהר"ל, "תוך שהם קוראים `שמע ישראל` השליכו יהודים את עצמם אל תוך האש וקידשו שם שמים ברבים. גם עתה ידליק הפסוק `שמע ישראל` את אש מסירות הנפש בליבותינו, וייתן לנו כח לעמוד בכל הניסיונות".
קולו של המהר"ל גבר והלך. הוא ציין את מלכותו של המלך הנוטה חסד ליהודים ודיבר בשבח הגויים הפשוטים המקיימים יחסי שלום עם היהודים. "האויבים הגדולים שלנו הם הכמרים, המבקשים את נפשנו", קרא.
כאן הציג המהר"ל את צווי המלך והקריאם לפני הציבור. פרץ חדש של בכי בקע מהקהל. נשים וקשישים התעלפו. המהר"ל המשיך: "הבה נחדל מבכי, המבטא חולשה. במקום זאת נפגין כולנו תוקף ועוז, ובכך נקדש שם שמים. נישבע כאן כולנו, אל מול ספרי התורה, כי איש מאתנו לא יֵלך לשמוע נאום של כומר, ואם יגררו אותנו אל הכנסיות – נאטום את אוזנינו".

מפי הקהל נשמע כמו הד אדיר: "אנו נשבעים! אנו נשבעים!". מיד לאחר מכן ציווה המהר"ל לחזור אחר החזן מילה במילה על הפסוקים "שמע ישראל", "ברוך
שם" ו"ה` הוא האלוקים". לאחר מכן תקעו בשופרות, ולסיום עלו הכהנים ובנשיאת כפיים בירכו את הנאספים.
בשנתיים הבאות סבלו היהודים רדיפות קשות מידי הכמרים, שניסו לאלצם לבוא אל הכנסיות. מאמציהם היו לשווא, כי גם הגויים בזו לכמרים והגנו על היהודים. אותם יהודים שהוכרחו בידי גברתנים להיכנס לכנסייה, אטמו את אוזניהם. אכזבת הכמרים היתה רבה.
בה בעת פעל המהר"ל לביטול הגזֵרה. המלך חשש אף הוא מהגירוש, ביודעו כי הדבר יחמיר את המצב הכלכלי ויביא משבר כספי. המהר"ל נועד עם הנסיכים וביקש את עזרתם. הם המליצו לשלוח נציג מטעם היהודים אל האפיפיור החדש שנתמנה באותם ימים, ולבקש ממנו להתיר למלך את הבטחתו בדבר הגירוש.
אחד מנכבדי הקהילה, רבי מרדכי צמח, נבחר לנסוע לרומא אל האפיפיור החדש. דבריו עשו על האפיפיור רושם טוב, והוא השתכנע להתיר למלך את הבטחתו ולבטל את גירוש היהודים. הגזֵרה התבטלה וליהודים היתה אורה ושמחה.
 

פייסבוק מייל

כותרות עיקריות

סיפורים
0

המעשה הוא העיקר - סיפור

לעיתים קרובות, יושבים חסידים ומתוועדים. המשפיע אינו מסתפק רק בהעברת מסרים, אלא מרבה לתבל אותם בסיפורים שונים, מהעבר וגם מההווה. מהי הסיבה לכך ? מדוע אינו מספיק להעביר את המסר עצמו ?
קראו עוד
קצרים
רוחניות
רוחניות