הרמז והסוד בט"ו בשבט

ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות. החג נקרא בשם "ראש השנה", ולא תחילת השנה, כי למרות שהפירות עדיין לא הבשילו, אפילו לא החלו לצמוח, בט"ו בשבט אנו עומדים רק ב"חנטת האילן", בכל זאת בחנטה זו – כבר קיים כל הפירות שיצמחו בהמשך השנה. כמו הראש שכולל בתוכו את חיות כל האברים.
[רבי לוי יצחק שניאורסאהן, אביו של הרבי, כותב במכתב לרבי [מכתב בו הוא מקשר את ט"ו לחודש החמישי של החורף, ט"ו בשבט, הקשור לאילנות, עם הט"ו לחודש החמישי של הקיץ, ט"ו באב, יום שפסקו לכרות בו עצים למערכה, כי העצים מפסיקים להיות יבשים, ומתחילים לקבל לחלוחית] –
איל"ן – בגימטריא 91
ועם אותיות ה"מילוי" שלו: אל"ף =111, יו"ד = 20, למ"ד = 74, נו"ן = 106, הם ביחד = 311.
בדיוק הגימטריא של המילה "שבט" = 311. כך ש"אילן" הולך עם "שבט"...
והמעניין הוא, שהגימטרייא של אותיות ה"מילוי" בלבד, הם 220, [311 מינוס המילה אילן 91 = 220], שהגימטרייא של 220 הוא "רך".
כך שלמרות שמבחוץ אתה יכול להיראות "אילן", קשה ויבש, אבל ה"מילוי" שלך, התוכן הפנימי, המהות שלך, היא "רך". אילן עם מילוי רך – הוא שבט. תהיה "שבט", ולא "מטה". שבט הוא ענף רך, ולא מטה - שהוא ענף יבש וקשה.                                                      [נחשת-אדמה]
בראש השנה לאילנות, ביום החנטה, כלול כבר הפירות העתידיים, לא רק העץ החיצוני היבש, אלא גם הפירות המתוקים].
*
הפסוק המונה את שבעת המינים, הוא בפרשת עקב (דברים ח ח): "ארץ חטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש".
הבעל שם טוב אומר, שכל יהודי הוא "ארץ חפץ" של הקב"ה, כמו שבארץ ישנם אוצרות טבע רבים, כך בכל יהודי ישנם אוצרות נעלים. רק לפעמים צריכים לחפור כדי לגלות את האוצרות הטמונות בו, עיתים צריך לחפור מעט, ועיתים על תוך מעבה ה"ארץ", אבל כל יהודי הוא "ארץ חפץ".
המילה "ארץ", מפורש בחז"ל היא מלשון רצון: "למה נקרא שמה ארץ – לפי שרצתה לעשות רצון קונה". גם כל יהודי בנפשו בפנימה רוצה הוא "לעשות רצון קונו".
כך, שפסוק זה המדבר על הפירות שנשתבחה בהם הארץ – מדברת בעצם עלינו, על כל יהודי.
לאור זה נלמד את הפסוק במובן הפנימי שלו:
*
[ראשית, הוראה לחיי האדם:
למרות שהפסוק פותח במין החטה והשעורה, ורק אחר כך הוא עובר לגפן תאנה ורימון ושאר הפירות – בט"ו בשבט נהוג ומקובל לאכול פירות. ולא ראינו שיש מנהגים לאכול לחם או לחם-שעורים, או עוגות. אלא פירות.
מה משמעות הדבר:
חטה ושעורה – הם הכרחיים לחיי האדם. הם המזון הבסיס שלו. לעומתם הפירות – הם כבר להנאתו, תוספת על העיקר.
כפי שאנו אומרים בנוסח ברכת "בורא נפשות": בורא נפשות רבות וחסרונן [מה שחסר להם לקיום הבסיסי – חטה ושעורה], על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי [הדברים שנועדו לשהם הנאה ותענוג, "להחיות בהם" – גפן תאנה ורימון]
הבדל נוסף – כשזורעים זרעים של חטה ושעורה, צומחים רק גרעינים של חטה ושעורה, אמנם בכמות גדולה הרבה יותר ממה שזרעתי, אבל רק גרעיני חטה ושעורה.
ואילו מנטיעת גרעין של גפן או תאנה ורימון וכו` – לא צומח רק געינים,אלא צומח פרי שלם, שבו יש גרעינים. הפרי הוא משובח לאין ערוך מהגרעין עצמו שנטעתי.
כך אכילת הפירות דווקא בט"ו בשבט, ולא חטה ושעורה, מלמדת אותנו שעלינו להקדיש בקיום המצוות לא רק את הבסיס, ההכרחי, אלא עלינו לקיים תורה ומצוות באופן של הידור, פירות, לקיים אותם מתוך תענוג "להחיות בהם", לא לנטוע ולהצמיח רק גרעינים, אלא להצמיח פירות טעימים.]
*
ארץ: כדי שהארץ תצמיח חטה ושעורה וכו`, עלינו לחרוש אותה, ולעבד אותה. יש להפוך אותה ולעדור אותה.
במשמעות הרוחנית בעבודת האדם – ראשית לכל עלינו להיות כלפי הקב"ה כ"ארץ", אדמה, להיות בביטול כמו הקרקע. להתחיל את הבוקר עם "מודה אני לפניך", לחרוש קצת את עצמינו – וכך נוכל אחר כך לגדל בעצמינו את שבעת המינים.                                      [לב נשבר, וולפסון]
חטה: חטה היא מאכל אדם, לחם. המרמז על העבודה של היהודי עם ה"אדם" שבו, עם הנפש האלוקית. חט"ה בגימטריה 22, הרומזים על 22 האותיות של הא"ב, אותיות בהם ניתנה התורה. על האדם להצמיח "חטה", לגדל את הנפש האלוקית שבו.
שעורה: היא מאכל בהמה (בדיני סוטה עליה להביא לבית המקדש מנחת שעורים, כפי שאמרו חז"ל, "היא עשתה מעשה בהמה, עליה להביא מנחה ממאכל בהמה") – דבר הרומז על עבודת האדם עם "הבהמה" שבו, עליו להצמיח "בהמה" ראויה.
[מסופר בגמרא (פסחים ג) על רבי יוחנן חקוקאה שיצא לראות האם צמחו החיטים "נפק לקרייתא". שאלוהו האם צמחו חיטין יפות? השיב להם – צמחו שעורים יפות [הוא לא רצה לדבר בלשון שלילית, ולומר שלא צמחו חיטין יפות, ולכן אמר להם בלשון נקיה "צמחו שעורים יפות"].             [ד.א. כ.ר.ת]
השיבו לו – "צא ותבשר לסוסים ולחמורים", לך תספר להם שצמחו שעורים...
סיפור זה מעורר תמיהה, רבי יוחנן לא רצה להשתמש בלשון גנאי, ולא רצה לומר שלא צמחו חיטים, ובסופו של דבר נגרם כאן, שבגלל דבריו – השמיעו ביטוי מזלזל ובוטה "צא ותבשר לסוסים ולחמורים"...
אלא תוכן הסיפור הוא, כאמור לעיל. רבי יוחנן חקוקאה "נפק לקרייתא", יצא מתחום הקדושה החוצה, לראות מה קורה בחוץ, מחוץ לעולמה של הנפש האלוקית, וכששאלוהו האם צמחו חיטין יפות, ענה להם – לא לשם זה "יצאתי", לא החיטין מעניינות אותי כעת, יצאתי אל מחוץ לתחום העיר, יצאתי על מקום הנפש הבהמית, ולכן אני אומר לכם :שעורים נעשו יפות", יש לעסוק עם השעורים, עם מאכל הבהמה.
על כך השיבו לו "צא ובשר לסוסים ולחמורים". טוב מאוד, תספר את הבשורה הזו לנפש הבהמית, "צא ובשר לסוסים ולחמורים", לא כביטוי של זלזול, אלא ביטוי של הסכמה ותקווה.
גפן: את העבודה שהאדם עושה כדי להצמיח את הנפש האלוקית שלו והנפש הבהמית שלו, עליו לעשות מתוך שמחה, מתוך חשק, כמרומז בגפן, ממנו יוצא היין.
על היין נאמר שהוא "משמח אלוקים ואנשים", היין משמח הן את עבודת ה"אלוקים", העבודה עם הנפש האלוקית, והן את ה"אנשים", אנשים מלשון "אנוש", הדרגא הנמוכה בתיאור האדם (אדם,איש, גבר, אנוש) – המרמז על העבודה עם הנפש הבהמית.
נכנס יין (בגימטריא 70), יצא סוד (בגימטריא 70), היין מגלה את הסוד, את התוך והפנימיות של כל דבר. והפנימיות של כל דבר הוא טוב, לכן יש לעבוד גם עם הנפש הבהמית מתוך שמחה.
תאנה: מלבד אחרי שהאדם מצמיח בשמחה את נפשו פנימה, את הנפשת האלוקית והבהמית, עליו לרדת נמוך יותר, לברר גם את החלקים החיצוניים שלו, המרומזים ב"לבושים" שלו, בחלקים שמחוץ לאדם עצמו.
הדבר מרומז בתאנה, שהיא היתה הלבוש הראשון של אדם הראשון בגן עדן, עלה התאנה.
רימון: ברימון ממשיכים לרדת למקום נמוך יותר, על העולם עצמו, עולם שבו יש "רקתך" ריקנין שבך, אבל גם שם יש לצמוח, כפלח הרימון רקתך – אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון.
הרימון שונה מהענבים. את גרעיני הענבים – ניתן לראות מבחוץ, את גרעיני הרימון לא רואים מבחוץ. כי הוא ירוד יותר, הגרעינים בו מכוסים בשכבה עבה. קשה לגלות את הטוב שבו.
מובא במקורות שלרימון יש תרי"ג גרעינים, אבל הרבי כותב שכדי לקרב את המובאה הזאת אל המציאות, יש לומר שיש ברימון רמ"ח גרעינים (כי השס"ה לא-תעשה, הם לא פעולה של חיוב, של עשיה, אלא הם שלילה, לכן אין להם ביטוי בגרעינים).
פרט נוסף שיש בגרעיני הרימון – שההפרדה בין גרעין לחברו, היא על ידי בשר הרימון עצמו. בשר הרימון מפריד בין גרעין לגרעין –
משמעת הדבר היא, שהרימון עצמו, התורה עצמה, מורה לנו א לחבר את הגרעינים אחד לשני כחבילה אחת, "אין עושים מצוות חבילות חבילות", יש להקדיש לכל מצווה את מלוא הכוונה ושימת הלב. ולא לעשותם ב"חבילה" אחת.
ארץ: כאן הפסוק מוסיף שוב את המילה ארץ. ויש לזה כמה משמעויות:
ראשית, אם בתחילה הזכרנו ש"ארץ" ענינה ביטול, אזי כדי שיצמחו אותן חמשה מינים, חטה ושעורה, גפן ותאנה ורימון – די לנו ב"ביטול" הכללי, של האדם בקומו בבוקר,והביטול הבסיסי לבורא העולם.
אבל כדי להצמיח מעצמי את ה"זית שמן", ואת ה"דבש תמרים" – שהם פירות נעלים יותר מהגפן תאנה ורימון –
[כמובא להלכה, שכל הקרוב יותר למילה "ארץ", קודם לברכה: אם עומדים בפני זיתים וענבים – עלי לברך קודם על הזיתים, למרות שהם מופיעים מאוחר יותר בפסוק, וכל המאוחר בפסוק, מאוחר לברכה, אבל מכך שהם קרובים יותר מילה "ארץ" השניה, אזי הם קודמים לגפן, שהיא רחוקה מה"ארץ" הראשונה] –
עלי להגיע לביטול עמוק יותר, ביטול נוסף של "ארץ", וחרישה נוספת.
ה"ארץ" השניה רומזת על החרישה והביטול של הגלות. לא רק "ארץ" במשמעות של חרישה כדי לזרוע, אלא זו חפירה בעומק האדמה, כדי למצוא משהו נעלה יותר, כדי למצוא אבנים טובות וזהב. זו החרישה וה"ארץ" השניה העמוקה יותר. הגלות. ירידה צורך עליה.
"זית שמן": זית הוא פרי מר, כמאמר היונה שהביא עלה זית בפיה, "יהיו מזונותי מרין – אבל בידי שמים, ולא מתוקין, בידי אדם". הזית רומז על הגלות המרה, כמו מרים אחות משה רבינו, שנקראה "מרים", על שם שנולדה כשהחלה הגלות המרה של עם ישראל.
אבל על ידי המרירות הזו – נעשה "שמן", דבר שמכניס טעם ושומן בכל דבר, "הזית הזה אינו מוציא את שמנו עד שכותשין אותו",
ודבש: דבר תמרים, המוציא פירות אחרי 70 שנה, דבר הדורש הרבה יותר יגיעה, והמון סבלנות, יותר משאר כל הפירות. פרי מתוק שצומח רק אחרי ה"ארץ" השניה.
פרט נוסף בתמר, שהוא נעלה יותר מהזיתים. לגבי הזית התורה מציינת גם את הפרי ואת את התוצרת שלו זית שמן, גם זית וגם שמן. גם המרירות (זית), וגם התוצאה החיובית (שמן).
אבל בתמר – היא כלל לא מציינת את שם הפרי,אלא רק את התוצאה, "ודבש", כי כאן כולו מתיקות, זו סוף העבודה של האדם אחרי כל היגיעה בגידול כל שבעת המינים.
*
משמעות נוספת בכך שהתורה מזכירה שוב את ה"ארץ" –
מובא בכתבי האריז"ל ששבת המינים רומזים לשבע הספירות, חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות.
וידוע, ששבעת המידות מחולקות באופן כללי לשניים.
שבעת המידות ככלל הם ההשפעה לזולת (בשונה משלושת ה"מוחין", שהם לאדםעצמו. והזולת רק מפריע למציאותם) – אבל באופן כללי הם מחולקים לשניים:
חסד גבורה תפארת נצח הוד – הם היחס לזולת. חסד – השפעה בלי גבול, גבורה – צמצום, תפארת – שילוב של שניהם, שיקול נוסף כיצד להשפיע בצורה מדורגת – נצח והוד (כמבואר באריכות באגה"ק ט"ו בספר התניא).
ואילו יסוד ומלכות – אלו כבר ההתקשרות עם הזולת, וההשפעה עצמה. כך שהם ברמה אחרת מחמשת הספירות שקדמו להן.
ולכן הם באים בהפסק של "ארץ" נוסף. כדי להבדיל אותם מהקודמים.

(מתוך: שיחות ט"ו בשבט תשד"מ, תש"נ, תשנ"ב, תורת לוי יצחק)