מקור עושרה של משפחת רוטישלד- פרשת צו ושבת הגדול

פרשתנו פותחת "צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה"  נשאלת השאלה מדוע ציווי זה לאהרון ולבניו נאמר בלשון "צו" ולא אמור אל אהרן, או דבר אל אהרן כשאר ציוויי התורה? מהו הלשון `צו`?

השבת הקרובה היא שבת שלפני חג הפסח הנקראת `שבת הגדול` מהי גדולתה של שבת זו דווקא מכל שבתות השנה?

כדרכנו נפתח בסיפור מיוחד, על מקור עושרה של משפחת רוטישלד הידועה.

קשה היתה פרידתו של מאיר אנשל הצעיר מרבו, רבי צבי הירש הורביץ, שאותו שימש מספר שנים, היות ועומד הוא לשאת אשה ולהעתיק את מקום מגוריו. גם על הרב ומשפחתו קשה הפרידה, לא בכל יום מזדמן שמש כזה, בחור הגון, מסור וישר.

הגיע ערב פסח, הרב עמד בעיצומה של בדיקת חמץ. מקפיד הוא לבדוק בכל מסתור ופינה, לא פוסח על המגירה בה טמון בקופסה סכום של 500 זהובים, כל רכושו. מלבד בני הבית איש אינו יודע על קיומו. אך אבוי! המגירה ריקה! לאן נעלמה הקופסה? וכי מי זה יכול היה לגנוב? מי ידע על קיומה מלבד בני הבית? הדבר היכה בתדהמה את כל בני הבית. כך חלפו דקות אחדות ואז אמרה הבת הקטנה בשקט ובהיסוס: "רק מאיר אנשל ידע על החיסכון שלך, אבא, כנראה שגנב את הכסף כשעזב לפני נישואיו", מי היה מאמין שהוא גנב? אבל זו האפשרות היחידה.

הרב התקשה להאמין, לקח לו זמן לעכל את עצם הרעיון, אך לא עמדה בפניו ברירה אחרת. לאחר לבטים קשים החליט לנסוע לעיר מגוריו של משמשו ולברר עימו האם אמת יש בחשד...

לשמחתו של מאיר אנשל לא היה גבול בראותו את רבו מכבדו בביקור בביתו. הוא השתדל לכבדו ככל יכולתו, אך הבחין כי פני רבו אינם כתמול שלשום וארשת של עצב נסוכה על פניו, וההסבר לכך לא איחר לבוא כשהרב מספר על פרשת גנבת כספו כשהוא רומז בעדינות... כי מי אם לא מאיר אנשל ידע על מאמציו לחסוך ועל מקום המסתור...

בתדהמה נוכח מאיר אנשל לדעת כי הרבי חושד בו, פניו חוורו ובגרון ניחר אמר: "רבי", גמגם, "רבי, סלח לי, מחל לי, לא יכולתי להתאפק, אחזיר לך את כל הכסף עד הפרוטה האחרונה". מאוכזב האזין הרב להודאת תלמידו, החשד התאמת הגנב לפניו, משמשו המסור נכשל בגנבה. בלבו קיווה כי אין זה אלא חשד שווא, לאחר מספר שעות היה הרב בדרכו לביתו כשבידו צרור סכום הכסף, 500 זהובים בשקיק של עור, בסערת רגשותיו לא שת ליבו לכך שקיבל את כספו ללא הקופסה בה היה מונח.

בני הבית קיבלו את פניו כשהם שמחים ומרוצים על סיומה של הפרשה והימצאו של הכסף, והשלווה חזרה לשרור במעונם עד ש... בוקר אחד הגיעה המשטרה לבית הרב וקצין המשטרה ביקש לשוחח עם הרב ביחידות.

"האם יש לך חסכונות כספיים כלשהם?" פנה אליו הקצין, "יש, סכום נכבד", ענה הרב משתומם. "התוכל לנקוב סכום מדויק?" שאל הקצין. "חמש מאות זהובים", השיב הרב. "היכן מונחים הם? האם בתוך קופסה?" ממשיך הקצין. "אכן, בקופסת עץ", והרב החל לתאר את מראה הקופסה, גודלה וצורתה.

"האם הקופסה זו שבידי מוכרת לך? אך לפני שקיבלת את התשובה צעק... מה זאת? מה קרה לכבודו? מדוע רועדות ידיו? ישב נא, לא שיערתי כי מציאת האבידה תגרום להתרגשות עזה כ"כ..."

משהתאושש הרב, שמע מפי הקצין כי המשרתת הגויה שעבדה כמשרתת בביתו בשנה החולפת גנבה את הכסף, בעלה סיפר זאת בבית המרזח כשהיה שיכור, עדי שמיעה מסרו על כך למשטרה שמיהרה לבדוק ולהחזיר את הגניבה לבעליה ולהביא את הגנבת על עונשה...

שוב, שם הרבי רבי צבי הירש הורביץ את פניו את בית משמשו מאיר אנשיל והפעם כדי לבקש את סליחתו... על פתח הבית קידם מאיר אנשל את רבו במאור פנים ואמר: "רבי, מה מביאו להטריח עצמו אלי?" כשדמעות זולגות מעיניו, ביקש הרב את סליחתו "חשדתי בכשר כמותך, סלח לי..."

"כשראיתי עד כמה מצטער הרבי על האבידה, והבנתי כי אין סיכוי למצוא את הגנב האמיתי, וידעתי עד כמה זקוק כבודו לכסף, החלטתי ל`התחזות לגנב` ולתת את כל הכסף שהיה ברשותי..."

הרב היה נרגש עד עמקי נפשו, חיבק את תלמידו באהבה וביקש שוב סליחה ומחילה על החשד שהועלה נגדו, לבסוף קם וברכו שתישרה הברכה במעשיו ויזכה לעשירות מופלגת "כי רק לאנשים כמותך מגיע עושר, לאנשים שיודעים לנצלו כראוי ולהרבות חסד".

ברכת הרב התקיימה במלואה. מאותו יום ראה מאיר אנשל ברכה בעסקיו, עושרו גדל ורב עד שזכה לתהילה עולמית. הלא הוא אבי משפחת רוטשילד הידועה... סיפור מדהים!

חזרה לפרשתנו, כל המצוות נאמרו בלשון `דבר אל ...` או `אמור אל...` שההבדל הלשוני ביניהם ש`דבר אל...` זה לשון קשה ו`אמור אל...` זה לשון רך, אך הלשון `צו` הוא לשון חזק יותר, זה לשון של ציווי ופקודה וכפי שרש"י מציין "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות", מדוע כאן צריך לזרז יותר? על זה ממשיך רש"י ואומר "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס.." כי כאשר מבקשים מאדם לקיים מצווה שאין עליה הוצאות כמו תפילה או שיעור תורה אז אין לו בעיה עם זה, אבל כשיש הוצאה כספית על מצווה כאן צריך זירוז.

אך יש הסבר פנימי יותר המבואר בחסידות. `קורבן` הוא מלשון קירוב, ולשון הקרבה. במעשה הקרבן אנו מתקרבים לה` שזו היא מטרת הבאת הקרבן לאחר הריחוק על ידי החטא, אך גם מלשון הקרבה, שאנו מקריבים משהו מעצמנו לה`. טבעו של האדם הוא לקבל אבל לתת, להשקיע ולהקריב משהו מחיינו זה קשה ועל זה צריך לשון `צו`, לשון של זירוז מיד ולדורות.

וזהו המסר עבורנו, במיוחד כיום שאין בית המקדש קיים, ואין את עבודה הקרבנות באופן פיזי אך יש בהחלט את עבודת הקרבנות העצמית והפנימית של כל אחד לה`. המשמעות המעשית של הדברים היא, שבכל דבר שבקדושה כמו תפילה, לימוד תורה, צדקה ומעשי חסד יש לדעת שיש להקריב מעצמנו לה` נדרשת מאיתנו השקעה של זמן, כסף ובעיקר רצון וזריזות. וכך גם בחיים בכלל, בין אדם לחברו ובין איש לאשתו או בעסקים חשוב לדעת שיש להקריב מעצמנו למען הזולת לתת ולא רק לקבל, כי ההקרבה מביאה את הקירוב.

ההקרבה למען ה` ולמען הזולת צריכים להיעשות בזריזות, כפי שמציין רש"י, כי זריזות מתאפיינת עם שמחה,  ולהיפך, העצלות מתאפיינת עם עצבות. ועצבות אמנם אינה עבירה, אך היא יכולה לדרדר את האדם למקום ששום עבירה לא יכולה לגרור אותו, חלילה.

טבעו של אדם שהוא עצל, ולכן המשנה אומרת "אל תאמר כשאפנה אשנה, שמא לא תפנה" על האדם חובה לרכוש את מידת הזריזות. כי כשאדם עושה, פועל ועסוק בעשיה חיובית, ומזדרז לעשות אותה, הוא מגלה סיפוק ושמחה בעשיה, וזו עשיה מושלמת עם הרבה אור, שמחה וסיפוק.

השבת זו נקראת גם `שבת הגדול` והטעם על כך מובא בחז"ל, כי בעשרה בניסן התחולל במצרים נס גדול: ביום זה נצטווה עם-ישראל לקחת כבש ולשמרו בבית עד שחיטתו בערב פסח. לשכניהם המצרים סיפרו בני-ישראל, שהם עומדים להקריב את השה לה`, כדי שהקב"ה יהרוג את בכורי מצרים. שמעו זאת בכורי מצרים ותבעו מאבותיהם לשחרר את ישראל, וכאשר סירבו - לחמו נגדם והרגו הרבה מהם. על כך נאמר "למכה מצרים בבכוריהם".

חבר יקר, זה נס גדול! שבמקום שאנחנו נלחם באויבים, הם עושים את העבודה כנראה יותר טוב... וזה נס גדול! גם כיום אנו עדים למתרחש בעולם או במה שמכונה ה`אביב הערבי` מה שקורה בסוריה או במצרים ובעוד מדינות, האויבים שלנו נלחמים זה בזה ואני מקווה שהם באמת יעשו את העבודה כמו שצריך... כי כיום לצערנו הרב, הטרור והאנטישמיות מרימים ראש היל"ת, וכולנו נתוודענו השבוע לחיית טרף מפלצתית בטולוז שבצרפת, המחבל ימ"ש שרצח בדם קר את ארבעת הקדושים והטהורים הי"ד ואף התבטא בפני השוטרים הצפרתים שהוא נהנה להרוג ילדים יהודים וחבל שלא הצליח להרוג עוד ילדים... רבותי, זו חלאת אדם שלא שווה שנדבר עליו, אבל הוא לא לבד... ממשלת צרפת צריכה לעשות חשבון נפש איך קורה שבמדינתם קמה תנועה של מאות אלפי מוסלמים קיצונים, טרוריסטים! התעוררו פן יהיה מאוחר מידי, כי בטרור ובאנטישמיות חייבים להילחם ללא פשרות!

גם אצלנו בישראל חייבים לערוך חשבון נפש נוקב, כי גם אצלנו מתקיים הנאמר "מהריסייך ומחריבייך ממך יצאו", ישנם אנשים שנקראים נאורים, אנשי קידמה וכו` המדברים תמיד בטובת אויבנו ומשמשים סנגוריה עליהם, אך על אחינו היהודים בישראל לא תשמע מעולם מילה טובה. חלילה, ולהיפך! אלו שרוממות החוק בגרונם מפנים זאת רק כלפי היהודים ואילו כלפי הערבים הם ממלאים פיהם מים! אם הם דואגים לשלטון החוק זה רק מה שקשור למתנחלים שכביכול בונים בתים לא חוקיים וכד`, מעולם לא שמענו מהם מדוע עשרות אלפי בתים של ערבים נבנו בישראל ללא רשיונות ובניגוד לחוק! כפי שאמר לי פעם בכיר בממשלה, כשהיה בביקור בבית הלבן בוושינטגון, שאל שם את עמיתו האמריקני, מדוע הם כל כך נגד המתיישבים בישראל? ענה לו האיש "מה אתה מדבר? תקרא מה כותבים אצליכם בישראל בעיתונים... ועל זה אומרים, עם אחים כאלה לא צריכים שונאים...

מכאן רצוני למסור את תנחומי לאלמנת הקדושים ר` מאיר סנדלר וילדיהם הי"ד ולמשפחת מוסטנגו שגם בתם נרצחה על קידוש ה` בפיגוע הנורא בטולוז, אין איתנו יודע עד מה? מדוע הייתם צריכים למסור קרבנות טהורים להקב"ה, קדושי עליון הר` מאיר ובניו גבריאל ואריה הי"ד והבת מרים הי"ד. אצליכם קרבנות זה לא רק היסטוריה, אתם הקרבתם הרבה למען עם ישראל. היו חזקים, ותמשיכו לחזק גם את כל עם ישראל. הקב"ה נותן לכם כוחות ואני מאחל לכם שמכאן ואילך תראו רק אריכות ימים ושנים טובות ונזכה כולנו לראות בגאולת ישראל ובתחיית המתים בקרוב ממש.