השלב הקריטי בדרך לצמיחה
שניאור אשכנזי
0
פרשת השבוע
בסוד האחווה - ויגש
סוף טוב, הכל טוב, אומר להם יוסף. מכירתי היתה חלק מתוכנית אלוקית גדולה, שנועדה להציב אותי בעמדת מפתח זו, כדי שאוכל לפרנס אתכם בשנות הרעב: "...כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלוֹהִים לִפְנֵיכֶם" (שם). בכך, בוחר יוסף להתעלם, מאחריותם האישית של האחים למעשיהם. שהרי כולנו נתבעים לקוד התנהגות ראוי, ללא קשר לתוכניותיו של הקב"ה (שכמובן גם אינן ידועות לנו מראש...).
פרשתנו - פרשת "ויגש", פותחת בעימות בין אחים.
יוסף, שנמכר ע"י אחיו לעבד, הפך להיות המשנה למלך מצרים - האיש החזק שמנהל את המדינה. ומולו ניצבים אחיו, שבאו בימי הרעב לקנות אוכל למחייתם.
יוסף סובב את הדברים כך שבנימין - צעיר האחים יעצר כחשוד בגניבה, כדי לבדוק, האם האחים ינהגו כלפיו באחווה ויגנו עליו, או שמא יעזבו אותו לגורלו. וכל זאת כדי לדעת, האם האחים שִׁפְּרוּ את תפיסת האחווה והיחד שלהם, מאז אותו יום קשה בו הם מכרו אותו - את יוסף.
ואכן, האחים עומדים בניסיון וּמְגִנִּים על בנימין.
פרשתנו פותחת בעימות - בהתייצבותו של יהודה מול יוסף, לשם הגנה על בנימין. כאשר יוסף יודע שלפניו ניצב אחיו ואילו יהודה, אינו יודע זאת!
התייצבות, שרמוזה בה גם נימה של איום מפיו של יהודה כלפי יוסף: "אם תקניטני, אהרוג אותך ואת אדוניך (פרעה)" (רשי", בראשית מד, יח).
והנה העימות מתפוגג ומגיע הרגע המופלא של החשיפה והגילוי - הרגע בו יוסף מתוודע אל אחיו ואומר: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה" (שם מה, ד).
למרבה הפלא, יוסף אינו מנצל את הרגע כדי להתעמת עם אחיו ולבוא איתם חשבון על מעשיהם כלפיו. הוא אינו נוקם ואינו נוטר טינה, לא נוזף ולא מטיף מוסר. בדיוק להיפך. הוא מפגין גדלות נפש עצומה כלפי אחיו. מוחל להם, מוותר להם וגם מנחם אותם: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם (אל תכעסו על עצמכם) כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה..." (שם, ה).
סוף טוב, הכל טוב, אומר להם יוסף. מכירתי היתה חלק מתוכנית אלוקית גדולה, שנועדה להציב אותי בעמדת מפתח זו, כדי שאוכל לפרנס אתכם בשנות הרעב: "...כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלוֹהִים לִפְנֵיכֶם" (שם).
בכך, בוחר יוסף להתעלם, מאחריותם האישית של האחים למעשיהם. שהרי כולנו נתבעים לקוד התנהגות ראוי, ללא קשר לתוכניותיו של הקב"ה (שכמובן גם אינן ידועות לנו מראש...).
יוסף, שלמד על חשיבותה וחיוניותה של האחווה בדרך הקשה, בוחר כעת לסלוח ולוותר על מנת לאחות את הקרע, לרפא את השבר וליצור אחווה חדשה ואמיתית במשפחה. והמסר שלו הוא:
"אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם" - דרך אחווה אנהג בכם, אף על פי שמכרתם אותי מצרימה. (מדרש שכל טוב, שם).
זאת ועוד. כאשר אחיו יוצאים לדרך חזרה אל יעקב כדי לבשר לו "עוֹד יוֹסֵף חַי" (שם, כו), הוא מזהיר אותם לא לריב ולא לבוא חשבון זה עם זה על מכירתו: "אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" (שם, כד). דואג היה, שמא יריבו האחים בדרך על דבר מכירתו, להתווכח זה עם זה ולומר: על ידך נמכר, אתה סיפרת לשון הרע עליו וגרמת לנו לשנוא אותו (רש"י, שם).
היו בין האחים שחששו, כי יחסו החיובי של יוסף אליהם הינו זמני וכי הוא דוחה את נקמתו, רק כדי לא לצער את יעקב אביו.
ולכן, מיד עם פטירתו של יעקב, באים האחים אל יוסף ואומרים לו: הגיע הרגע בו אתה יכול לגבות את "חובך" ונקמתך מאיתנו: "הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים" (נ, יח).
ושוב, חוזר יוסף ואומר להם מתוך גדלות נפש, אצילות ואחווה: "אַל תִּירָאוּ" - אינני נוקם ואינני נוטר טינה. באמת סלחתי לכם: "וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (שם, כא).
מול אלה אשר בשמם של אמת או אידיאולוגיה - אמיתית או מזויפת, גוזרים ומפלגים את העם, ניצב יוסף הצדיק אשר מוחל ומוותר למען האחווה ולמען שלימות המשפחה והאומה שבדרך ומראה לנו את הדרך הראויה, מתוך דוגמה אישית.
יוסף שחיפש את האחווה: "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ" (בראשית לז, טז). יוסף שמחל וויתר לאחיו ואמר: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם" - דרך אחווה אנהג בכם, אף על פי שמכרתם אותי מצרימה. (מדרש שכל טוב, שם).
ולוואי שנדע גם אנחנו ליישם את סודו של יוסף - סוד האחווה, כלפי אַחֶינוּ מכל הפלגים והמגזרים. גם כלפי אלה שנדמה לנו שהם נמצאים בספור "אַחֵר" משלנו...
ונחתום בדבריו של זכריה הנביא: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם..." (זכריה ח, טז- יז)... "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (שם, יט).
משימה בשניים
אחווה? מהי בשבילכם?
מהו סוד האחווה שאותו אתם מטפחים ומשמרים בכל מחיר?
ואיך אתם מעבירים את תחושת האחווה הזו הלאה-לדור הבא?
יוסף, שנמכר ע"י אחיו לעבד, הפך להיות המשנה למלך מצרים - האיש החזק שמנהל את המדינה. ומולו ניצבים אחיו, שבאו בימי הרעב לקנות אוכל למחייתם.
יוסף סובב את הדברים כך שבנימין - צעיר האחים יעצר כחשוד בגניבה, כדי לבדוק, האם האחים ינהגו כלפיו באחווה ויגנו עליו, או שמא יעזבו אותו לגורלו. וכל זאת כדי לדעת, האם האחים שִׁפְּרוּ את תפיסת האחווה והיחד שלהם, מאז אותו יום קשה בו הם מכרו אותו - את יוסף.
ואכן, האחים עומדים בניסיון וּמְגִנִּים על בנימין.
פרשתנו פותחת בעימות - בהתייצבותו של יהודה מול יוסף, לשם הגנה על בנימין. כאשר יוסף יודע שלפניו ניצב אחיו ואילו יהודה, אינו יודע זאת!
התייצבות, שרמוזה בה גם נימה של איום מפיו של יהודה כלפי יוסף: "אם תקניטני, אהרוג אותך ואת אדוניך (פרעה)" (רשי", בראשית מד, יח).
והנה העימות מתפוגג ומגיע הרגע המופלא של החשיפה והגילוי - הרגע בו יוסף מתוודע אל אחיו ואומר: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה" (שם מה, ד).
למרבה הפלא, יוסף אינו מנצל את הרגע כדי להתעמת עם אחיו ולבוא איתם חשבון על מעשיהם כלפיו. הוא אינו נוקם ואינו נוטר טינה, לא נוזף ולא מטיף מוסר. בדיוק להיפך. הוא מפגין גדלות נפש עצומה כלפי אחיו. מוחל להם, מוותר להם וגם מנחם אותם: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם (אל תכעסו על עצמכם) כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה..." (שם, ה).
סוף טוב, הכל טוב, אומר להם יוסף. מכירתי היתה חלק מתוכנית אלוקית גדולה, שנועדה להציב אותי בעמדת מפתח זו, כדי שאוכל לפרנס אתכם בשנות הרעב: "...כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלוֹהִים לִפְנֵיכֶם" (שם).
בכך, בוחר יוסף להתעלם, מאחריותם האישית של האחים למעשיהם. שהרי כולנו נתבעים לקוד התנהגות ראוי, ללא קשר לתוכניותיו של הקב"ה (שכמובן גם אינן ידועות לנו מראש...).
יוסף, שלמד על חשיבותה וחיוניותה של האחווה בדרך הקשה, בוחר כעת לסלוח ולוותר על מנת לאחות את הקרע, לרפא את השבר וליצור אחווה חדשה ואמיתית במשפחה. והמסר שלו הוא:
"אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם" - דרך אחווה אנהג בכם, אף על פי שמכרתם אותי מצרימה. (מדרש שכל טוב, שם).
זאת ועוד. כאשר אחיו יוצאים לדרך חזרה אל יעקב כדי לבשר לו "עוֹד יוֹסֵף חַי" (שם, כו), הוא מזהיר אותם לא לריב ולא לבוא חשבון זה עם זה על מכירתו: "אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" (שם, כד). דואג היה, שמא יריבו האחים בדרך על דבר מכירתו, להתווכח זה עם זה ולומר: על ידך נמכר, אתה סיפרת לשון הרע עליו וגרמת לנו לשנוא אותו (רש"י, שם).
היו בין האחים שחששו, כי יחסו החיובי של יוסף אליהם הינו זמני וכי הוא דוחה את נקמתו, רק כדי לא לצער את יעקב אביו.
ולכן, מיד עם פטירתו של יעקב, באים האחים אל יוסף ואומרים לו: הגיע הרגע בו אתה יכול לגבות את "חובך" ונקמתך מאיתנו: "הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים" (נ, יח).
ושוב, חוזר יוסף ואומר להם מתוך גדלות נפש, אצילות ואחווה: "אַל תִּירָאוּ" - אינני נוקם ואינני נוטר טינה. באמת סלחתי לכם: "וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (שם, כא).
מול אלה אשר בשמם של אמת או אידיאולוגיה - אמיתית או מזויפת, גוזרים ומפלגים את העם, ניצב יוסף הצדיק אשר מוחל ומוותר למען האחווה ולמען שלימות המשפחה והאומה שבדרך ומראה לנו את הדרך הראויה, מתוך דוגמה אישית.
יוסף שחיפש את האחווה: "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ" (בראשית לז, טז). יוסף שמחל וויתר לאחיו ואמר: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם" - דרך אחווה אנהג בכם, אף על פי שמכרתם אותי מצרימה. (מדרש שכל טוב, שם).
ולוואי שנדע גם אנחנו ליישם את סודו של יוסף - סוד האחווה, כלפי אַחֶינוּ מכל הפלגים והמגזרים. גם כלפי אלה שנדמה לנו שהם נמצאים בספור "אַחֵר" משלנו...
ונחתום בדבריו של זכריה הנביא: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם..." (זכריה ח, טז- יז)... "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (שם, יט).
משימה בשניים
אחווה? מהי בשבילכם?
מהו סוד האחווה שאותו אתם מטפחים ומשמרים בכל מחיר?
ואיך אתם מעבירים את תחושת האחווה הזו הלאה-לדור הבא?
תגובות