וורקוהליזם דקדושה – לא כל התמכרות היא שלילית

פרשת נשא היא הפרשה הארוכה בתורה, קעו פסוקים. בדיוק, אגב, כמו הפרק הארוך בתהילים (קיט) שנושא את מספר הפסוקים הזה והמסכת הארוכה בש"ס (בבא בתרא) שנושאת את מספר הדפים הזה.

שמעתי טעם יפה לכך שהפרשה היא הארוכה ביותר: פרשת נשא חלה ברוב השנים מיד אחרי חג מתן תורה ואחרי שקיבלנו מה' את המתנה הנפלאה של התורה, אנו מבקשים לחגוג עמה עוד קצת. לשהות עוד כמה רגעים בבית הכנסת ולשמוע עוד דברי אלוקים חיים. פרשת נשא היא "ירח-הדבש" עם התורה, בדיוק כמו זוג צעיר ומאושר, שבתקופה הראשונה אחרי החתונה, נמצאים יותר זמן יחד ומבקשים לחוש עוד את אהבתם.

ובדיוק בעניין הזה, מקבלים רמז כביר בפרשת השבוע, עד כמה עמוק ואיכותי צריך להיות הקשר אל התורה.

הסיבה העיקרית לאריכות הגדולה של הפרשה, היא פרשת "תרומת הנשיאים". הפרשה מוכרת היטב גם מקריאת התורה של ימי החנוכה. לאורך 89 פסוקים, יותר מחצי מפסוקי הפרשה, חוזרת התורה שתים עשרה פעמים רצופות על המתנה המכובדת שהעניקו נשיאי ישראל לכבוד חנוכת המשכן והמזבח בראש חודש ניסן.

התורה מעריכה מאוד את המתנות וחוזרת שתים עשרה פעמים ברצף על פירוט המתנות אצל כל אחד מהנשיאים. הסיבה לחזרה הרצופה על אותן מילים בדיוק ולכך שהתורה אינה מסתפקת בסיכום כללי של המתנות - כפי שעושה בפועל בפסוקים האחרונים של הפרשה, היא לפי הפשט, כדי לחדד את רוחב הלב ומידת הפזרנות של הנשיאים.

הבה נשים לב לגודל המתנה שכל אחד נתן למשכן. ראשית, כל נשיא נתן עשרים ואחד בעלי חיים בהרכב מרשים של פר, שעיר עיזים, אילים וכבשים. ("פר אחד בן בקר, איל אחד, כבש אחד בן שנתו לעולה ... אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה") – והמתנה הזאת לבדה עולה עשרות אלפי שקלים (לשם המחשה: מחיר כבש יכול להגיע לאלפיים שקל ומחיר פרה לאלפיים דולר).

מעבר לכך, כל אחד העניק עבור הבית מתנות יקרות ביותר מזהב וכסף, שמחירם כיום הוא בסביבות 150,000 שקל. הם נתנו "קערת כסף אחת שלושים ומאה משקלה", דהיינו במשקל 130 שקלי כסף, ועוד "מזרק אחד כסף [במשקל] 70 שקלים", ועוד "כף אחת" במשקל 10 שקלי זהב - בסך הכול: 200 שקלי כסף ועשרה שקלי זהב. מדובר על ארבעים קילו כסף ומאתיים גרם זהב = בחישוב גס שלי (שאינו מקצועי במיוחד כתלמיד אוהלי תורה...) מדובר על כמאה חמישים אלף שקל. ראו פירוט בסוף הדרשה*.

אולם לצד המתנה המרשימה הזאת, אנו מגלים צד הפוך במתנה שלהם. צד שעשוי להיתפס כמו קמצנות חמורה. המשכן היה מוקף בקרשי עץ כבדים ומכוסה בשלוש שכבות של יריעות צמר ושער עיזים. וכיון שהמשכן היה אוהל נודד במדבר, הלויים היו אמורים לסחוב בידם את הקרשים הכבדים ואת היריעות. הנשיאים רצו להקל את המשא ולכן תרמו ביחד "שש עגלות צב", שש עגלות מאסיביות עבור נשיאת הקרשים והיריעות.

לדברי הגמרא, חישוב שש העגלות היה, בדיוק לפי כמה שנדרש עבור נשיאת הקרשים. הנשיאים עשו חשבון כמה מקום צריך לנשיאת הקרשים והיריעות פלוס כמה סנטימטרים לרווח בין ערימות הקרשים כדי שלא יידפקו זה מזה – וסידרו שש עגלות בגודל הזה. לא עגלה אחת מיותרת ולא סנטימטר אחד יותר מהנדרש.

הגמרא מוסיפה כי הקרשים הונחו כל כך בדקדוק ובצמצום על שש העגלות, עד שאחד מבני לוי היה צריך לרוץ לצידה כל הזמן כדי לוודא שהם לא עפים ממנה במהלך הדרך.

ואי אפשר שלא לתמוה: היכן נדיבות הלב של הנשיאים? במקום לתת שש עגלות – חצי עגלה מכל אחד מהנשיאים – האם לא היה מתאים יותר לתת שתים עשרה עגלות, עגלה שלמה בשם כל אחד מהנשיאים וכך יהיה מקום ברווח לקרשים ועוד קצת מיותר (עבור בקבוקי המים והכובעים...)?

מספרים על ראש ישיבה מכובד, שהזמין את תלמידיו למסיבה חגיגית בביתו. הבית היה מואר והשולחן ערוך בכל טוב. הם היו בטוחים כי הוא רוצה לבשר על איזו שמחה משפחתית אצלו, אך להפתעתם, הוא הוציא ספר גמרא קטן ואמר בהתרגשות כי הוא זוכה לסיים את הש"ס. התלמידים התפלאו על ההתרגשות שלו, משום שהוא זכה כבר כמה פעמים לסיים את הש"ס, אך הוא הסביר להם ששום דבר אינו דומה לסיום הזה.

ה"סיום" של היום, הוא התקבצות של כל רגעי האייפון בחיים, אותם רגעים שמקובל לבזבז אותם לחינם. באותן דקות של המתנה בתור בבנק, עמידה ממושכת בפקק בנתיבי איילון בארבע אחרי הצהריים, המתנה עצבנית שהאישה תהיה מוכנה ביציאה מהבית לשמחה משפחתית – בכל הדקות הללו, הנחתי את הסלולרי בצד והתקדמתי עוד כמה שורות בלימוד התורה – והנה צמח מזה סיום הש"ס.

היחס הטבעי של כולנו אל התורה, הוא למרבה הצער, סוג של "שמונה עד ארבע". אנו יודעים מתי השיעור מתחיל ומתי הוא נגמר ומעבר לכך לא רואים צורך להוסיף עוד. אולם נשיב לב שבכל הנוגע לחיים הגשמיים, כאן אנו הופכים להיות מכורים. אנו לא רק עובדים, אלא רודפים אחרי העבודה. אנו לא משאירים שום רגע או כישרון פנוי שבו איננו עסוקים בעבודה. לוקחים עבודה הביתה, חושבים עליה בדרך, לא מצליחים להתרכז בשום דבר אחר חוץ ממנה וגם (חלילה...) בזמן שאנו נמצאים עם בן הזוג או הילדים.

תופעת ההתמכרות לעבודה, זוכה כיום להגדרה מדעית: "וורקהוליזם", שילוב של "וורק" (עבודה) עם "הוליזם" כמו התמכרות לאלכוהול. אחת הסיבות הפסיכולוגיות להתמכרות היא, שהעבודה מרגשת אותנו ונותנת לנו תחושה של סיפוק. היא מעניקה לנו משמעות. ולכן אנו רוצים לחזור אליה שוב ושוב ולא לבזבז שום רגע או כישרון בחיינו שלא ינוצל להתקדמות בחיים.

המסר הגדול של פרשת הנשיאים הוא, שגם בענייני קדושה, אסור להשאיר חלל פנוי. הנשיאים נתנו בדיוק את גודל העגלות שנדרשו עבור נשיאת הקרשים ולא סנטימטר אחד יותר, משום שאסור להשאיר חללים ריקים. בבית של ה', אין להותיר מקומות פנויים בהם אין שימוש והם נשארים ריקניים וחסרי משמעות.

בעבודת האדם, הקשר שלנו עם הקב"ה אמור לעלות בהרבה על "שמונה עד ארבע". הכוונה היא הן בכמות והן באיכות. הן בכמות, לימוד התורה צריך להקיף כל רגע בחיינו והן באיכות: על יהודי ללמוד תורה בצורה מעמיקה כזו, שעיון הלימוד יכלול את כל כוחות נפשו. הוא יחוש סקרנות כלפי הלימוד, יתמלא התלהבות מהלימוד ואחרי השיעור, יפתח ספרים או יחפש חומרים באינטרנט כדי להרחיב דעת. הרבי התבטא כמה פעמים כי "ביטול תורה" הוא אינו רק בכמות, אלא גם באיכות. אם יש כוח אחד בנפש שבו אדם אינו לומד תורה, הרי באותו כוח, האדם עובר על איסור "ביטול תורה".

שמעתי דוגמה לעניין שעולה על כל מילה והמחשה: הרב יוסף צבי סגל מירושלים שהה אצל הרבי בחודש תשרי תשכ"א. ראש השנה חל אז בימים חמישי ושישי – והרבי לא נהג לישון בראש השנה. אחר כך הגיעה השבת ובליל שבת, הרבי לא היה ישן באופן קבוע. בימים הבאים, התקיימה יחידות לאורחים לאורך כל הלילה, וכך הבחורים הבינו פתאום באמצע השבוע, שהרבי לא ישן כבר כמעט שבוע ימים.

כמה בחורים החליטו לעשות משמרת ולעקוב מתי הרבי ישן. היה שם חלון ממנו היו יכולים להשקיף על החדר של הרבי ולראות רק את הראש. הוא הביט בחלון ושמע את קולו של הרבי לומד ומתנגן, ולאט לאט הקול נחלש והיה נראה שהרבי הוריד את הראש על השולחן. אחרי תנומה בת שבע דקות! הרבי קם, נטל את הידיים ושב ללמוד עם כל החיות...

לפי היסוד הזה, ביאר הרבי פעמים רבות, סיפור תמוה מאוד בגמרא: אלו היו הרגעים האחרונים של רבן יוחנן בן זכאי בעולם. תלמידיו התקבצו סביב מיטתו להיפרד ממנו ולפתע הוא פרץ בבכי נסער. הוא הסביר כי הוא חושש מהמשפט המצפה לו בבית דין של מעלה. "אילו הייתי עומד למשפט לפני מלך בשר ודם, הייתי עומד במתח ורעד, כל שכן כאשר נשמתי הולכת למשפט לפני מלך מלכי המלכים".

כמובן, כל אחד שקורא את הסיפור חש פלא: האם לרבן יוחנן בן זכאי היה מה לחשוש מהמשפט? האם ראינו אדם זכאי וחף מפשע שיחוש נסער מפני משפט אמת? הרי אם אדם כמו רבן יוחנן בן זכאי אינו ראוי להיכנס ישירות לגן עדן - עבור מי נוצר המקום הזה?

הגמרא מספרת על ריב"ז שהוא מעולם לא שח שיחת חולין, לא צעד ארבע אמות בלא תפילין ומעולם לא הקדים לו אדם שלום, אלא הוא הקדים שלום לכל אדם שעבר לפניו. שלמות של בין אדם למקום ובין אדם לחברו. מה היה לו אפוא לחשוש ממשפט-האמת למעלה?

ההסבר בפשטות הוא, שרבן יוחנן בן זכאי, לא עצר מעולם לחשוב מה אתו ומה הוא הספיק בחיים. הוא כל כך היה 'רדוף' בענייני תורה בכל רגע ובכל כוח מהאישיות שלו, שהוא לא עצר אף פעם כדי לעשות חשבון מה הוא עשה ומה הוא לא עשה. רגע אחד לפני פטירתו, הוא התיישב בפעם הראשונה בחייו לעשות חשבון נפש וכאשר מתחילים לעשות חשבון, נלווה לכך תמיד מתח כבד.

מה אנשים כמונו יכולים לקחת מכאן למעשה? אולי בדיוק את הרמז של מספר הפסוקים הגדול בפרשת נשא אתו התחלנו את הדרשה. עוד לימוד כמה פסוקים יותר מהרגיל, ובעיקר עוד השקעה בלימוד ברמה האיכותית, לחשוב יותר על מה שלמדנו, לפתוח עוד ספרים העוסקים במה שלמדנו - וכך נזכה לקיום שני הייעודים גם יחד: "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך".

*הפירוט כזה: שקל כסף הוא קרוב לעשרים גרם (ולכן מחצית השקל היא 9.6 גרם) כך שמאתיים שקלי כסף הם ארבעים קילו. וכיון שמחיר גרם כסף הוא בסביבות שלושה שקלים כולל מע"מ = יוצא ש-40 קילו הם 120,000 שקל. בנוסף: עשרה שקלי זהב הם קרוב למאתיים גרם זהב, וכיון שמחיר גרם זהב נע בין מאה למאה חמישים שקל (תלוי בכמות הקרט) – יוצא שמאתיים גרם הם בין עשרים לשלושים אלף שקל = סך הכול כמאה חמישים אלף שקל.

]