פרשת בהר

הפרשה פותחת במצוות השמיטה במילים: וַיְדַבֵּר ה` אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה`.

| ח' אייר התשע"א | 12.05.11 | 00:00

הפרשה פותחת במצוות השמיטה במילים: וַיְדַבֵּר ה` אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה`.

על פסוק זה שואל הפרשן המקראי, רש"י: "מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו מסיני"...? מדוע מוזכרת דווקא מצווה זו בקשר להר סיני? ומשיב רש"י: ללמדך - "מה (מצות) שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן (כל המצוות) נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני". לכאורה מה ענה רש"י על השאלה?  תשובה זו אפשר לכאורה לומר על כל מצוה אחרת? מדוע נבחרה דווקא מצוות השמיטה כדי ללמד ממנה לכל המצוות האחרות?

נפתח בסיפור שארע בשנת תשי"ח עם שליח חב"ד הראשי בקליפורניה, הרב ברוך-שלמה קונין שהיה אז  בחור ישיבה בגיל 16!

ערב חג הפסח תשי"ח, קבוצת בחורי ישיבת חב"ד שבברוקלין סיימה לאפות את המצות האחרונות לכבוד חג הפסח. הרבי מליובאוויטש עמד במשך כמה שעות ומסר לכל אחד מחסידיו שעמדו בתור מצה שמורה, כדי שיעניקו אותה לבני ישראל הרחוקים משמירת תורה ומצוות. קודם השתדל הרבי למסור מצה לאלה שהתגוררו במרחק רב, כדי שיוכלו לתת אותה ולהספיק להגיע לביתם לפני כניסת החג.

הבחור בן ה-16, ברוך-שלמה קונין, היה צריך להגיע לביתו בשכונת ברונקס שהיה רחוק למדי. הרבי נתן לו מצה וביקש ממנו למוסרה למשפחה פלונית המתגוררת בכתובת מסוימת בברונקס.בתחילה חשב ברוך-שלמה לקחת מונית מתחנת הרכבת, לעצור ליד המשפחה ולבקש מנהג המונית לחכות, ולאחר שימסור את המצה להמשיך ולהגיע בזמן לליל הסדר המשפחתי בביתו. אבל השעה היתה מאוחרת מכדי לנסוע במונית. הוא הלך ברגליו מרחק רב, מצא את הכתובת שנתן לו הרבי ונכנס לבניין מגורים גדול.

הוא עלה במדרגות והקיש בדלת שנפתחה לפני ומולו ניצב אדם ללא חולצה, קעקועים לגופו ומראהו רחוק מלהסגיר את יהדותו... "מה אתה רוצה?", רטן האיש כשראה את בחור הישיבה. "סליחה", שאל ברוך-שלמה, "האם מתגוררת כאן משפחה פלונית?". "כן", ענה האיש בחוסר סבלנות. ברוך-שלמה העיף מבט לתוך הבית. על השולחן ניצב לחם שיפון...

"הרבי שלח אותי לכאן להביא לכם מצה שמורה", אמר.  "הרבי?!", קרא האיש, "בבקשה היכנס!"

המטבח הקטנטן הכיל שולחן נמוך, כיסאות ותנור קטן. ברוך-שלמה לא הבין מה הוא עושה בבית הזה, ומדוע עליו למסור מצה שמורה מהרבי למשפחה שלא חוגגת את ליל הסדר. ואז עלה בדעתו שאולי זו הסיבה שבגללה הגיע לכאן.

הוא שאל את האיש האם ברצונו לערוך ליל-סדר. האיש הסכים וקרא לאשתו לבוא. היא היתה בהריון מתקדם ויחד עמה הופיעו שתי בנות בגיל חמש ושש שהיו עיוורות.

בני הזוג נרתמו לנקות את השולחן. ברוך-שלמה הניח את מגבעתו על ראשו ואמר: "בואו ניגש לעריכת הסדר!" הוא ניסה לזכור איך עורכים סדר כהלכתו, אך הדבר היה קשה ללא הגדה. הם אכלו את המצה ושתו מים בכוסות חד פעמיות, זכר לארבע כוסות היין.

ברוך-שלמה הביט בבני המשפחה וניסה לתאר לעצמו מה הרבי היה אומר להם אילו היה פה. הוא נזכר בהתוועדויות ששמע ואמר להם להתחזק באמונה מפני שבלילה הזה הקדוש ברוך הוא שיחרר את בני ישראל מעבדות לחירות, והסביר שגם אותנו הוא משחרר בלילה הזה. הבעל ואשתו הקשיבו בשקיקה לכל מילה שיצאה מפיו כאילו שהם מקבלים את כל חיותם דרך מילותיו. ברוך שלמה המשיך: בפסח אנו יוצאים לחירות מהמיצרים הפרטיים שלנו, והקדוש ברוך הוא לא דורש מאתנו יותר ממה שאנו מסוגלים לשאת. ברגע שאנו יודעים זאת ומאמינים בזה, כבר אנו משתחררים.

בהמשך שר להם שירי פסח כאשר הילדות הצטרפו אליו, והזמן חלף במהירות. בשעה אחת אחר חצות השכיבה האשה את בנותיה לישון והגיע זמנו של ברוך-שלמה להיפרד מבני הזוג. לפני שיצא שאל את בעל הבית כיצד הוא יודע מהרבי.

האיש סיפר שהוא עובד במפעל לעיבוד עורות. כאשר אשתו התעברה היה חשש כבד שגם תינוק זה ייוולד עיוור והרופא יעץ להם לעשות הפלה... הבעל היה מדוכא מאוד ולא ידע מה לעשות. הוא הכיר רב שעבד במחלקה אחרת במפעל והתייעץ עמו. הלה הציע לו לכתוב מכתב לרבי מליובאוויטש. הרבי השיב להם שלמרות הכל עליהם לבטוח בקדוש ברוך הוא ולהביא את הילד לעולם...

לפני שברוך-שלמה יצא אמר לו הבעל: "אתה יודע. אשתי ואני לא הבנו מה עלינו לעשות בדיוק וכיצד נוכל להתחזק באמונה. כיצד אפשר לשכוח את העבר ולקוות לטוב?! לא חשבנו שהדבר אפשרי, אבל הלילה, כאשר שמענו מפיך אודות האמונה וכיצד הקדוש ברוך הוא נותן לנו את הכוח להתגבר על המיצרים הפרטיים שלנו, כעת אנו מבינים".

ברוך-שלמה שמר על קשר עם אותה משפחה ושמח לשמוע שנולד להם בן בריא, והעיקר עם עיניים רואות!!

כאמור, במשך הזמן הפך ברוך שלמה לשליח חב"ד הראשי בקליפורניה, הרב ברוך-שלמה קונין. ולאחר שנים רבות נודע לו כי הבנות התחתנו, ולכל אחת מהן כמה ילדים, כולם רואים היטב ב"ה.

חזרה לפרשתינו:

במצוות השמיטה מתבטאת גישתה של היהדות לסדר ואורח חייו של היהודי החי עלי אדמות בעולם הזה הגשמי. בניגוד לכל כללי העולם ובשונה מכל סוג של גישה רציונאלית או מטווה חיים חד ערכי, אומרת התורה ליהודי: "שש שנים תזרע שדך..." - עליך לחיות בתוך מסגרות העולם הטבעי ולהתנהל על פי כל כלליו. אל תתנתק מהעולם אלא פעל בתוכו, בחיי החולין. אבל, באותה נשימה ממש, מודיעה התורה ליהודי שאחת לשבע שנים עליו להתנתק מחיי החולין, לעזוב את עבודת האדמה ולקיים "שנת שבתון", שמטרתה - עיסוק בעניינים רוחניים. ובאשר לפרנסתו בשנה זו מבטיחה התורה: "וציויתי את ברכתי" - עליו לסמוך על הקב"ה, הכל-יכול, ועל עזרתו העל-טבעית... ובמילה פשוטה - א מ ו נ ה - מאמין ובוטח בחיי העולמים...

איך אפשר לחיות בקוטביות כזו: מצד אחד להטיף לעבודה ועשיה במסגרת העולם (שש שנים תזרע שדך...")  ובד בבד לומר כי בשנת השמיטה (שנת שבתון) יש להמנע מכל עשיה ולסמוך על ישועה ניסית?!

אלא כאן למדנו מהותה של אמונה מהי? האמונה, הינה יסוד מוסד בחיי היהודי. קח את החקלאי הזה - ובעבר מקצוע החקלאות היה נפוץ ופופולארי - שיודע שאם לא יזרע לא יקצור... לא יהיה מה לאכול וכאן עליו לשבות שנה שלימה ולהסתמך על הבטחת התורה שיהיה לו ברכה לשלוש שנים...

לאמיתו של דבר זהו רצונה של התורה - לשלב את שתי הגישות. על האדם לעשות ככל יכולתו לפעול בדרכים הטבעיות העומדות לרשותו, וביחד עם זאת להאמין בעזרת ה` הבאה באופן של למעלה מדרך הטבע. כך, לאחר שש שנות עבודה והישגים, לא ישים מבטחו בעבודתו וביגיע כפיו, אלא יזכור שבכל דבר דרושה עזרת ה`. משנת השמיטה שואב היהודי כוח לשנים הבאות בהן יעסוק בעבודת העולם, לתוכו יחדיר אור וקדושה רוחניים.

זוהי מהות היהודי: מתנהג בדרך הטבע וחי למעלה מהטבע... כמו החקלאי, היהודי הפשוט היודע כי גם לאחר שזרע הוא צריך להתפלל לגשם, הוא צריך את ישועת ה`, כמו היהודי בסיפור הנ"ל, נהג על פי הטבע והלך לשאול את פי הרופא שיעץ לו מה שיעץ... אבל הרבי האיר את עיניו כי עליו להתחזק באמונה כי האמונה פועלת ישועות למעלה מגדרי הטבע... כפי שאכן היה...

וכאן הקשר המיוחד בין מצוות השמיטה להר סיני וממנה נלמד על שאר כל המצוות:

ייחודיותו של הר סיני, כמו של נותן התורה, משה רבינו, הייתה בתכונת הענווה והביטול. שניהם, גם משה רבינו וגם הר סיני ניחונו בתכונות מנוגדות: משה רבינו עליו מעידה התורה את התורה "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה"... היתכן?! מנהיג ישראל שתפקידו מחייב להיות מורם מעם, בעל תקיפות ומשדר מנהיגות, יוכל להיות עניו יותר מכל אדם אחר בעולם?! הר סיני גם הוא, נקרא העניו שבהרים המסמל את מידת הענווה. לכאורה אם כבר ענווה, שתינתן התורה בבקעה, או לפחות במישור?.

אלא, מהותו של יהודי כנ"ל הינו שילוב בין הדברים. מחד, משה רבינו ידע והכיר בגודל מעלתו וכישרונותיו הכבירים אך ביחד עם זה ייחס זאת כמתנה מה` ולא כהשיג עצמי של כוחי ועוצם ידי, חלילה. התורה ניתנה על הר סיני, הר נמוך ולא בבקעה, לומר לך כי על מיהודי נדרש מצד אחד לחיות בעולם לפי כלליו על פי הטבע ומד שני לדעת שחייבים אמונה וביטול לה`.

לכן דווקא מצוות שמיטה נבחרה להידמות להר סיני וממנה נלמוד על שאר המצוות. כי כשיהודי עובד שש שנים באדמה כדרך הטבע אך בשנה השביעית או בשנת היובל הוא חי למעלה מהטבע, בכך הוא מראה כי הוא קשור באמונתו בבורא עולם. במשך היום עוסק היהודי לפרנסתו, במילוי צרכי גופו באכילה שתיה ושינה כדרך הטבע, אך יחד עם זאת, בכל יום, חייב הוא להקדיש זמן ללימוד התורה ולתפילה ובפרק זמן זה הוא מתעלה מעל מגבלות העולם,שוכח על הכל ומתקשר עם הקב"ה - למעלה מהטבע.

זהו איפוא המוטיב הנלמד ממצוות השמיטה, שתפקידה לגלות את סוד קיומו של העם היהודי בכלל ושל כל יהודי בפרט - השילוב בין התנהגות טבעית ועל-טבעית.

השבוע, ציין העם היושב בציון שני אירועים, סמוכים זה לזה אבל הפכיים לכאורה האחד מהשני. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הי"ד ומיד אחר כך חגיגות יום העצמאות.

מדינות רבות נוהגות לציין יום הזיכרון לחיילים שנפלו במלחמותיהם ואף מציינים את יום עצמאותם. אלא שבדרך כלל יום הזיכרון מתקיים בתאריך נפרד ושונה מיום העצמאות. אם ניקח כדוגמא את העם האמריקני, יום הזיכרון האמריקני חל בחודש מאי, ואילו יום העצמאות – בחודש יולי וכך בשאר מדינות העולם. אנחנו, עם ישראל בחרנו לציין את יום הזיכרון בצמוד ליום העצמאות, ומיד עם סיום יום הזיכרון, בשעות הערב, נערך בירושלים הטקס הממלכתי לפתיחת חגיגות העצמאות. שוב ניגוד הפכים... למה?

אלא, שקביעת יום הזיכרון בצמוד ליום העצמאות מבטאת קו חשיבה מעניין, שההערכה העצומה לחללי מערכות ישראל שהקריבו את חייהם למען הגנת העם והארץ, הם במותם העניקו לנו את החיים – את האפשרות להמשיך ולחיות כאן בארץ ישראל. לכן מדי שנה בשנה אנו מצווים לעצור ולזכור בכאב את חללינו, רגע לפני שאנו חוגגים את שמחת העצמאות.

הפתגם העממי אומר "במותם ציוו לנו את החיים", חשבתי לעצמי על משמעות הפתגם בפן היהודי שלו. אנו אבלים על מותם של עשרות אלפי חיילים במלחמות ישראל אבל הם כביכול שואלים אותנו, החיים, איך אתם מנציחים את הקרבת חיינו להמשך החיים בארץ הזו? מה אנחנו עושים כדי להתחבר לארץ ישראל יותר? איך אתם מאחדים את עם ישראל ומקרבים בין אדם לרעהו?

"במותם ציוו לנו את החיים" אין הכוונה רק לעשות `כיף חיים`, קרי, מנגלים, זיקוקים, מסיבות וכד`... זה חיצוניות. הכוונה הפנימית חובתינו כלפי מי שמסרו נפשם על הארץ הזו, לעשות משהו למען הארץ שלנו... ארץ ישראל ניתנה לנו כהבטחה אלוקית לאבי האומה, אברהם אבינו, בברית בין הבתרים, אין זה שטח גיאוגרפי גרידא כמו  ניו יורק לאמריקאים או מוסקבה לרוסים ... ארץ ישראל לא ניתנה לנו בכוח המלחמות, היא שלנו כבר לפני אלפי שנים כי כך החליט הקב"ה והבטיח לאברהם אבינו.

ארץ ישראל, חלק מהמהות שלנו, מהחיים שלנו והקשר העצמי שלנו לארץ זה קשר משולש שאף פעם לא ינותק: ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל... ואם נדע לחזק את אותו קשר באהבה, במסירות ובאמונה זו תהיה עצמאותינו האמיתית ואז, העולם כולו שיראה שהאמונה שלנו בשלושת העמודים והיסודות האלו חזקים הם יכבדו אותנו וישמרו עלינו אבל אם העולם רואה שהקשר שלנו לארץ זה רק קשר כלכלי או תרבותי וכד` לא יהיה לזה קיום... רק כפי שהצהיר בזמנו ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני עצרת האו"ם בשנת 1988 - תשמ"ח, כשהיה שגריר ישראל באו"ם: "בעלותינו על הארץ היא מכוח הכתוב בתורתינו הקדושה... (בבייבל, כלשונו) ועל זה אין להם מה להשיב... ובזכות זה נזכה לגאולה שלימה בקרוב בימינו ממש.

פייסבוק מייל

כותרות עיקריות

סיפורים
0

המעשה הוא העיקר - סיפור

לעיתים קרובות, יושבים חסידים ומתוועדים. המשפיע אינו מסתפק רק בהעברת מסרים, אלא מרבה לתבל אותם בסיפורים שונים, מהעבר וגם מההווה. מהי הסיבה לכך ? מדוע אינו מספיק להעביר את המסר עצמו ?
קראו עוד
קצרים
רוחניות
רוחניות