פרשת ויקרא

| י' אדר ב' התשע"א | 16.03.11 | 00:00

השבוע אנו מתחילים חומש חדש, חומש ויקרא - פרשת ויקרא.
חומש ויקרא בכללותו מדבר על חוקי הכהונה ועבודת הכהנים, שהם מצאצאי שבט לוי כאשר הנושא העיקרי,בפרשתינו הוא הקרבת הקרבנות על המזבח. 
הפרשה פותחת במילים: "ויקרא אל משה וידבר ה` אליו מאהל מועד לאמר: אדם כי יקריב מכם קרבן לה`..." כמה שאלות עולות מיד בתחילת הפרשה. 
ראשית, במילה הראשונה "ויקרא", האות האחרונה של המילה, האות "א" ,כתובה בספר התורה (וכך בחומש)בקטן יותר משאר האותיות במילה, מדוע? שנית, מהו השימוש במילה "אדם" ולא כתמיד בלשון רבים דבר כי יקריבו וכד`? ושאלה אחרונה, בלשון הקודש היה מתאים ומובן יותר אילו התורה כתבה "אדם מכם אשר יקריב קרבן לה`" מאשר "אדם כי יקריב מכם קרבן לה`"...

 

נפתח כהרגלינו בסיפור של הרבי השלישי לבית חב"ד האדמו"ר ה"צמח צדק" שכידוע התייתם מאימו בגיל ינקות ואומץ על ידי סבו, אדמו"ר הזקן שחבבו מאוד. כשהגיע לגיל שלוש, למחרת יום הכיפורים של שנת תקנ"ג, הכניסו סבו לחיידר-תלמוד תורה. היה זה ביום חמישי, בשבוע פרשת "האזינו", האדמור הזקן התפלל בהשכמה שלא כמנהגו בכל יום ועבר לפני התיבה וקרא בעצמו את קריאת התורה בהתעוררות מיוחדת וכשקרא את המילים "זכור ימות עולם" כל מילה חדרה במוחם ובלבם של השומעים ושהקריא את המילים בהמשך "יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו" זגלו עיניו דמעות והשומעים כולם נזדעזעו מאד.

 

אחר התפילה ציווה הרב לעטוף את הילד בטלית ולקחת אותו לקבר אימו, דבורה לאה, ושם על ציון אימו אמר האדמו"ר הזקן בקול ובשמחה "מזל טוב לך, דבורה  לאה היום אני מכניס את בנך מנחם מענדל לתורה. כשם שנכנס לתורה כן יכנס לחופה ולמעשים טובים ואריכות ימים ושנים טובות"... כשחזרו הביתה ציווה הרבי להביא את המלמד של הילד, שיתחיל ללמד אותו פרשת ויקרא. כשקרא המלמד את המילים  "ויקרא אל משה וידבר ה` אליו מאהל מועד לאמר" שאל הילד מדוע האות א` שבמילה ויקרא היא קטנה ? סבו הרב, ישב הרבה זמן בשתיקה ובדביקות עצומה ואחרי זמן ארוך הוא  פתח את עיני קדשו ואמר "אדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה וכמו שכתוב במדרש שחכמתו של האדם הראשון היתה מרובה על חכמת מלאכי השרת ובכל זאת הוא נכשל בחטא עץ הדעת לא כן משה רבינו למרות שידע את גדולתו בדברו פנים אל פנים אל ה` וידע היטב את קרבתו אל הקב"ה ובו בחר ה` להנהיג את בני ישראל עם כל זהמשה היה העניו מכל אדם והיה בטל אל ה` וזוהי הא` הקטנה של ויקרא - ביטולו של משה אל ה`. סיים האדמור הזקן את הסברו לנכדו הרך.
ומכאן נבין היטב את את משצעותה של הא` הזעירא בפרשתינו כמו גם את השימוש במילה אדם ובסגנון אדם כי יקריב מכם ולא אדם מכם כי יקריב.
כשאדם חוטא, אומרת התורה שעליו להביא `קרבן` ככפרה על החטא. ברור, כי קרבן זה הינו סמלי בלבד שהרי כיצד יתכן שבהמה תעלה לקרבן ותכפר על החטא?... אלא כידוע עיקר הקרבן היא התשובה והחרטה. כשהאדם חושב כי כל מעשה ופעולה שעושים עם הקרבן היה צריך להיות איתו זה מעורר בליבו את החרטה והתשובה לבל ישוב לכסלה.

 

זהו חסדו של ה`, שנביא משהו מאיתנו, סמלי ככל שיהיה, בהמה דקה, וזה מכפר על החטא. נחזור אל המדרש שהביא האדמו"ר הזקן לנכדו  הא` הקטנה של "ויקרא"רומזת על הצניעות והענווה של משה, למרות שידע היטב את קירובו להקב"ה. בניגוד לנאמר על האדם הראשון בספר `דברי הימים` שם מוזכר של אדם הראשון בא` גדולה מהרגיל, המסמלת את גדולתו של אדם הראשון. אלא, שלמרות שיש להיות מודעים לתכונות החיוביות שלנו זה דבר טוב, אך חייבים לדאוג שלא יצא מזה "גאווה" חלילה ומכאן היה חטא עץ הדעת... זה מה שקרה לאדם, ומשה תיקן טעות זו בפרשתינו. הוא הכיר בגדולת עצמו אך חשוב מכך, הוא ידע בזכות מי הוא כזה מאת השם יתברך. זוהי ענווה אמיתית, להיות מודע ליכולות ולכישורים של עצמנו כשהם מלווים בהכרה מאיפה יש לנו אותם. משה היה מודע לתכונותיו אבל לא ניכס זאת לעצמו אלא אמר: "לו היו תכונות כאלו למישהו אחר, הוא היה מצליח יותר ממני".

 

וזה עונה לנו למה נאמר "אדם מכם כי יקריב" ההקרבה היא מאיתנו, מתוכנו. כל אדם חייב לחפש בעצמו כי מעלותיו אינן בזכות עצמו אלא אם היו ניתנים למישהו אחר הוא היה מצליח יותר. לאידך, הוא צריך להכיר את רגשותיו ופעולותיו כפי שהן, להכיר בשגיאותיו ולא להסוותם במסווה של מעלות אלא לתקנן.זוהי משמעות סדר המילים: אדם כי יקריב מכם - מתוך עצמכם - קרבן לה`.חברים יקרים, זכורני בימי נעורי זכיתי ללמוד בישיבה המרכזית בבית מדרשו של הרבי בניו יורק. תמיד כשהרבי היה נכנס להתוועדות בבית המדרש, היה הגבאי הרב כץ מכריז שנזכור תמיד, איפה אנחנו עומדים, ולפני מי אנחנו עומדים... אם אנחנו נזכור כי אנו יהודים, ומשה רבינו  המנהיג הראשון של העם היהודי הוא זה שנתן לנו את התורה והכוחות לקיים את מה שכתוב שם, מתוך ביטול והתמסרות לקב"ה או אז נעמוד על מיקומנו האמיתי מתוך צניעות וענווה של אמת.

פייסבוק מייל
הנקראים ביותר

כותרות עיקריות

סיפורים
0

המעשה הוא העיקר - סיפור

לעיתים קרובות, יושבים חסידים ומתוועדים. המשפיע אינו מסתפק רק בהעברת מסרים, אלא מרבה לתבל אותם בסיפורים שונים, מהעבר וגם מההווה. מהי הסיבה לכך ? מדוע אינו מספיק להעביר את המסר עצמו ?
קראו עוד
קצרים
רוחניות
רוחניות