חנוכה - אם לא דיברנו על זה, לא דיברנו על חנוכה

אם לא דיברנו על זה, לא דיברנו על חנוכה

 שאלו פעם ילד יהודי, מה הקשר בין פרשת מקץ לחנוכה? מדוע ימי החנוכה יחולו תמיד בפרשת מקץ? הילד השיב בפשטות: המילה "מקץ" היא ראשי תיבות: "מצאו כד צמן"...
וברצינות יותר: ישנו רמז מעניין, הקושר את הפרשה כולה לחנוכה. אולי לא שמנו לב, אבל בסוף כל פרשה בתורה, מופיע באותיות קטנות, סיכום מספר הפסוקים שבה, ביחד עם פסוק כלשהו הקשור למספר הזה. פרשת מקץ היא הפרשה היחידה בתורה, שאדם גדול כלשהו החליט להוסיף בסופה עוד פרט: את מספר המילים בפרשה: 2025.
דורשי רשימות אמרו כי אותו אדם, רצה להעניק רמז ישיר על הקשר בין הפרשה לחנוכה: המילה "נר" היא בגימטרייא 250 ושמונה נרות חנוכה הם אלפיים. נוסיף על כך את המספר כ"ה שבו מתחילים להדליק נרות חנוכה – והנה קיבלנו אלפיים ועוד 25, כמניין פסוקי הפרשה.
הרמז הזה אודות המספר "שמונה", מזכיר את השאלה המפורסמת ביותר סביב החנוכה, המפורסמת כקושיית הבית יוסף (אף שהיא מובאת לפניו כבר במאירי). השאלה הזו זכתה עד היום לאלפי תירוצים, לא מזמן הודפס קונטרס בשם "ימי שמונה" ובו חמש מאות! תירוצים עליה, ואדמורי"ם שונים, נהגו לומר בכל לילה משמונה לילות החנוכה ביאור אחר עליה.
התמיהה היא פשוטה: למה שמונה? מדוע נקבע חנוכה להיות המועד הארוך ביותר בשנה עם שמונה ימים? הרי נס השמן היה רק שבעה ימים? שהרי ביום הראשון היה להם מספיק שמן טבעי כדי להדליק את המנורה ובו לא התחולל כל נס. הנס התחיל רק למחרת, כאשר גילו שהשמן לא כלה ומספיק לעוד יום. ואם כן, היינו צריכים לחגוג רק שבעה ימים (כמו פסח וסוכות)?
השאלה הזו, הביאה, כאמור, לסבב נסחר של סיעור מוחות, שתכליתו היא אחת: לקבוע שהתחולל נס גדול כבר ביום ההדלקה הראשון ולכן ראוי לחגוג שמונה ימים.
יש אומרים, שההדלקה ביום הראשון היא לזכר הנס המדהים של ניצחון המלחמה, שבו אלפי מכבים בודדים הביסו את האימפריה האדירה של יוון. יש אומרים, שההדלקה ביום הראשון היא לזכר עצם מציאת הפך הקטן, בין כל ההריסות והחורבן ששרר בבית המקדש, שזה עצמו נס גדול.
המאירי, שהוא הראשון שמקשה את השאלה, משיב באופן מפולפל יותר: בלילה הראשון, הכוהנים הכניסו רק שמינית מכמות השמן לתוך המנורה, מתוך רצון לאגור שמן עבור הלילות הבאים. בדרך הטבע, המנורה הייתה אמורה לדלוק רק שמינית מכמות הזמן הראויה, אך לתדהמת כולם, היא דלקה כרגיל את כל משך הזמן. כך שאלוקים הכניס עוצמה אדירה לתוך השמן ועשרים מיליליטר בערו כמו ליטר... (בערך כמו נורות לד, שעשרים וואט מאירים כמו מאה וואט).
דוגמה קדומה לכך, אנו מוצאים אצל אימהות העם היהודי: המדרש מספר כי באוהל של שרה ורבקה, התחולל נס גדול. הן היו מדליקות נר בכל ערב שבת והוא לא כבה. במקום לכבות בסוף סעודת השבת, כרגיל אצלנו, הוא נשא עוצמה גדולה ובער עד יום שישי הבא, שבאו להדליק את הנר החדש.
כהרגלנו מדי שבת, אנו רוצים להביא תירוץ נוסף מבית מדרשו של הרבי מלובאוויטש, אשר כרגיל בתורתו של הרבי, מעביר מסר רב השראה לחיים.
 
זה היה היום המכונן בחייו של משה רבנו. הוא היה אדם בודד, רועה צאן במדיין הרחוקה, שלא העלה בדעתו מחשבות על מנהיגות. פתאום הוא ראה מול עיניו מחזה שלא מהעולם הזה: שיח קוצני בער באש והשיח לא נאכל. האש בערה והשיח לא שילם את המחיר. הוא עמד זקוף וגאה.
משה הבין שהוא שותף לאירוע פלאי. הוא התקרב ושמע את קולו של אלוקים מורה לו, להסיר את הנעליים מהרגליים ולהקשיב ביראת כבוד לבשורת התמנותו לגואל העם.
זה בדיוק מה שקרה עם מנורת המקדש: הכוהנים הכניסו בוודאי את כל כמות השמן לתוך הכוסות (כדי לקיים את מצוות ההדלקה כתיקונה ולאפשר לנרות לבעור את כל משך הזמן הדרוש), אך קרה נס שלא מהעולם הזה: האש בערה ולא כילתה את השמן. בניגוד לטבע האש לבעור ולכלות את השמן, כאן המנוע פעל בלי לשרוף דלק. כמו לקחת תרופה בלי תופעות הלוואי שבה. זאת הייתה השפעה חיובית נטו, בלי לדרוך על אף אחד.
והפרשנות הזו, מעניקה לנס משמעות חדשה לגמרי: הוא לא היה אירוע חד פעמי, שהתרחש ברגע אחד וזהו. (כמו בפרשנות הראשונה, שהשמן נשא מלכתחילה עוצמה כפולה ומכופלת ואחר כך בער מכוח העוצמה החזקה הזו). אלא נס שהתחדש בכל שנייה מחדש: בכל שנייה של בערה, אלוקים שינה את טבע האש והפך אותה לאש חיובית, כזו שמחממת ולא שורפת. משפיעה ולא נוטלת.
כיצד זכו החשמונאים לנס עצום כזה? מה גרם לאלוקים לחולל נס אדיר כזה, שבו נוצר בכל רגע סוג חדש של אש, שאיננו מכירים כמותו?
ההתנהגות של החשמונאים עצמם: הם היו אנשים שמסרו את עצמם בכל רגע מחדש, וכאשר האדם מתאמץ – גם אלוקים מתאמץ בשבילו.
 טבע האדם הוא לגלות גבורה רגע אחד או שניים ואחר כך להתרגל למציאות הקיימת ולאבד את הכוחות להילחם. כבר אמר מי שאמר כי 'השגרה היא האויב הגדול ביותר של האהבה". המלחמה הקשה ביותר היא מלחמת התשה.
ואילו החשמונאים שינו את גלגלי הטבע: במשך שנים ארוכות הם ניהלו מלחמה שנראתה כמו חסרת סיכוי. מן הסתם היו ימים שנשבר להם להיאבק, בלי צל של סיכוי באופק, אך הם מצאו את הכוחות להתעקש, להתחיל עוד בוקר של מלחמה ועוד בוקר של מלחמה, עד הניצחון הסופי.
ולמען האמת, הרבה חשמונאים כאלו מסתובבים בינינו: יש אנשים למשל, שמסתובבים באופן קבוע בין אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות ובכל זאת, מוצאים בכל יום מחדש את הכוחות להיות נאמנים לערכים שלהם. יש אנשים שחוזרים מהעבודה עייפים וסחוטים, ובכל זאת, בכל ערב מחדש, מגלים כוחות נפש אדירים לצאת ללמוד שיעור תורה, וכן הלאה.
ואלוקים לא נשאר חייב: כשאדם חי למעלה מהגבלות הטבע, אלוקים משיב לו בסייעתא דשמיא עצומה כזו, המתחדשת בכל רגע מחדש.
והנה סיפור נפלא על חשמונאים בני דורנו, שזכו לנס מהסוג של החשמונאים ההם: החסיד ר' אשר ששונקין, הוגלה למחנה עבודה בסיביר בעוון הפצת יהדות תחת שלטון הקומוניסטים. אחרי חגי תשרי, ניגש אליו אסיר בשם נחמן רוזמן והתעניין, כיצד יחגגו את החנוכה? ששונקין התפלא, שכן רוזמן היה רחוק מדרך התורה והמצוות, והשיב כי ימצא איזו פחית קטנה כדי להדליק בה נרות בהיחבא. אך רוזמן סירב: 'צריך לקיים את המצווה באופן מכובד'.
מדי ערב בארוחת ערב, חסך את מעט התפוחי האדמה והבצל שהיו עיקר מזונו שם והעביר לאחד האסירים שהיה פחח במקצועו. הלה הכין תמורתם חנוכיית פח קטנה.
הלילה הראשון של חנוכה הגיע, הם העמידו את החנוכייה בירכתי הצריף ונעמדו להדלקה. זו הייתה סכנה עצומה: גם עיסוק בפולחן דתי וגם הבערת אש בשטח המחנה, אבל הנחישות של רוזמן הִשכיחה כל פחד. בערב הראשון, ההדלקה עברה בשלום, גם בשני, בשלישי וברביעי. אבל בערב החמישי, קרה הדבר. כמה רגעים אחרי הדלקת הנרות, הופיע בפתח קצין חמוש והודיע על ספירת אסירים. זה היה מוזר, מעולם לא נערכה ספירה בשעה כזו והחשש היה כי מישהו הלשין עליהם. הקצין ספר את האסירים והגיע עד מקום החנוכייה. הוא הביט על השלהבות ושאל ברוסית: "פייאט"? (חמש)? ור' אשר ענה: "פייאט!" אחרי רגע, הסתובב הקצין ועזב את המקום.
מי היה האיש ומה פשר הביקור? התשובה לא נודעה, אך רבי אשר היה בטוח כי היה זה יהודה המכבי בכבודו ובעצמו, שבא לראות את צאצאיו בני ימינו.