חגים ומועדים

פך השמן הפנימי

אין להשוות בין התאחדות כח השכל של האדם עם סתם דבר שכל, לבין התאחדות שכלו עם התורה שהוא לומד * בלימוד תורה גופא, אין להשוות בין הייחוד שנעשה כשעוסק בחלק הנגלה לייחוד שיש בזמן שלומד פנימיות התורה * גם לימוד הנגלה צריך להיות באופן שניכר בו שמקורו הוא בפנימיות התורה.

לארוחה חגיגית | כ"ט כסלו התשע"א | 06.12.10 | 00:00

חכמה - השמן שבנפש

 היום טוב של חנוכה קשור עם ענין השמן. וטעם הדבר - כי הן הגזירה הרי היתה ש"טמאו כל השמנים", והן הנס היה שמצאו "פך שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול". ולכן נקבע היום טוב דחנוכה על השמן. והענין בזה: "שמן" - הוא משל, דוגמא ורמז על ענין החכמה; ו"טמאו כל השמנים" פירושו - שנטלו את כח השכל שבנפש האלוקית וטמאוהו בחכמות חיצוניות. ועל כך היה הנס - שמצאו "פך אחד של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול", דהיינו, בחינת כח החכמה שבנפש האלוקית. ושמן זה האיר בדרך נס במשך כל הזמן - שמונה ימים – עד שהתאפשרה השגת שמן טהור בדרך הטבע. וזוהי ההוראה על כל הזמנים ועל כל הדורות: גם בהזמן של "משתשקע החמה", זמן של חושך וגלות - גם אז צריכים להיזהר מטומאת השמנים (חכמות חיצוניות), וצריכים להאיר - הן אצל עצמו, והן ממנו ולחוץ, "על פתח ביתו מבחוץ" - בשמן טהור, חכמה דקדושה; ושענין זה (חכמה דקדושה) יחדור לגמרי בו ובחלקו בעולם, ועל ידי זה יאירו את העולם כולו.

 ייחוד נפלא שאין כמוהו

 ויש להוסיף בביאור ענין השמן שבחנוכה - בהקדמת ביאור המעלה דחכמה ושכל בכלל על שאר ענינים: אדמו"ר הזקן מבאר שהייחוד דתורה הוא למעלה מהייחוד דמצוות. והיינו שהייחוד דמצוות הוא על דרך "איהו וגרמוהי חד" (הקב"ה וכליו חד הם) , מה שאין כן הייחוד דתורה הוא על דרך "איהו וחיוהי חד" (הקב"ה ואורותיו חד הם). ובכללות - זהו הענין שמבאר אדמו"ר הזקן בתניא, שעל ידי לימוד התורה נעשית ההתאחדות דהאדם המשכיל, כח השכל ודבר המושכל, שהוא "ייחוד נפלא שאין כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופינה". ומכיון שבנידון דידן (שבענין הנידון, לימוד התורה שחד היא עם נותן התורה) הדבר המושכל (דהיינו דבר ההלכה שלומד) הוא חכמתו ורצונו של הקב"ה, נמצא שעל ידי לימוד התורה נעשים האדם המשכיל, כח השכל והקב"ה - "כולא חד". וזוהי מעלתם של עניני חכמה ושכל על שאר הענינים - שרק בעניני חכמה ושכל נעשה האדם העוסק בהם מיוחד עמהם "מכל צד ופינה".

מעלת התורה על שאר חכמות

 ייחוד זה המבואר בתניא במעלת לימוד התורה - ישנו, לכאורה, גם בכל דבר שכל, שהרי בכל דבר שכל שאדם לומד נעשה ייחוד "מכל צד ופינה". ליתר ביאור: ג` הענינים הנזכרים ב`הלכות יסודי התורה` להרמב"ם - האדם המשכיל, כח השכל (שהרמב"ם קוראו בשם "הדעה עצמה"), והדבר המושכל - הם ג` ענינים נפרדים רק קודם שלמד את המושכל, אבל בשעה שלומד את המושכל – מתלבש האדם המשכיל בכח השכל, וכח השכל מתלבש בהמושכל, ועל ידי זה נעשים האדם המשכיל, כוח השכל והמושכל - דבר אחד. ואם כן, מהו החידוש בהחכמה דתורה דוקא? אך הענין הוא - שנוסף על כך שבלימוד התורה, המושכל הוא - חכמתו ורצונו של הקב"ה (ובמילא גם הייחוד של האדם המשכיל הוא עם אלוקות, מה שאין כן בשאר החכמות), הרי מלבד זאת, גם הייחוד עצמו בלימוד התורה הוא באופן אחר: בשאר החכמות, כיון שבהחכמות עצמן אין אחדות אמיתית (שהרי אחדות אמיתית אינה אלא בתורה בלבד), הרי שחסר גם באופן התאחדותו של האדם עם המושכל שבהחכמה. כי, עם היות שכל האדם מיוחד (מחובר) עם המושכל, הרי השכל שבהחכמה מלובש בענין מסויים (שמחוץ להשכל), והתאחדות נפש המשכיל וכח השכל היא רק עם השכל שבהענין, ולא עם הענין עצמו. ולדוגמא - בחכמת התכונה (אסטורנומיה): כשלומד את ענין מהלך השמש והירח והכוכבים והגלגלים, הרי הוא מיוחד רק עם השכל שבמהלך השמש והירח והכוכבים והגלגלים, אבל לא עם מהלך השמש ושאר גרמי השמים עצמם. ונמצא, שבשאר מושכלות ישנו ענין של שניות ופירוד. מה שאין כן בחכמה דתורה, כיון ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא" (הקב"ה הסתכל בתורה ועל ידה ברא את העולם), נמצא, שכח השכל מיוחד לא רק עם הבנת הענין, אלא גם עם הענין עצמו, שהרי הענין עצמו נתהווה מחכמתו ורצונו של הקב"ה. ונמצא, שבשעה שהאדם מתאחד עם חכמתו ורצונו יתברך, מתאחד הוא עם הענין עצמו. וזוהי מעלת התורה על שאר חכמות - שנוסף על כך שהדבר שמתאחד עמו הוא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ישנו חילוק גם באופן הייחוד, שהוא באופן אחר לגמרי.

פנימיות התורה – ייחוד ללא הסתרה

 על פי ביאור הנ"ל מובן, שגם בתורה גופא ישנו חילוק בין אופן הייחוד בלימוד גליא דתורה, לאופן הייחוד בלימוד פנימיות התורה, שהלימוד הוא אודות ענינים אלוקיים: הספירות, "דבר הוי`" (`הדיבור האלוקי`) - המהווה מחיה ומקיים, וסדר ההשתלשלות. בגליא דתורה, כיון שהדבר הלכה מלובש בדבר גשמי, הרי הדבר הגשמי מעלים על אלוקות [כמבואר ב`קונטרס אחרון` (שבספר התניא) שהדבר הגשמי מעלים על כח הפועל בנפעל; ואפילו במצוות, הרי הגשמי והרצון העליון דהמצוה הם שני ענינים נפרדים זה מזה, כי הגשמי מעלים על האלוקות שבו (עד שיבוא הזמן ד"ונגלה כבוד הוי` וראו כל בשר גו`", שאז לא זו בלבד שהגשמי לא יעלים, אלא אדרבה, על ידי הגשמי גופא יראו אלוקות] - אלא שבנידון דידן (בעניננו, בגליא דתורה) מלובש בהגשמי חכמתו ורצונו של הקב"ה, אבל הגשמי עצמו הוא מעלים ומסתיר, ולדוגמא: בהלכה ד"מחליף פרה בחמור", הרי ההלכה עצמה היא חכמתו ורצונו יתברך, אלא שההלכה נתלבשה בענינים גשמיים המעלימים ומסתירים. ונמצא, שאף שיש בזה הייחוד ד"איהו וחיוהי חד" (מצד שההלכה עצמה היא חכמתו ורצונו יתברך), מכל מקום, בלימוד גליא דתורה ייחוד זה אינו בגלוי, שהרי נתלבש בדבר המעלים. מה שאין כן כשלומדים אודות הספירות, גדלות הבורא, ונפש האדם (שהיא קשורה עם גדלות הבורא) - הרי כיון שאין כאן דבר המעלים ומסתיר, אזי הייחוד הוא בגלוי. ונמצא, שבתורה גופא - הייחוד שבפנימיות התורה הוא בשלימות יותר מהייחוד שבגליא דתורה.

 לימוד פנימיות התורה סולל את הדרך לגאולה

גזירת היוונים היתה אמנם על ענין התורה בכלל, כפי שאנו אומרים "להשכיחם תורתך", אבל בתורה גופא - היה עיקר הגזירה על פנימיות התורה, שהוא ענין השמן, כידוע שהתורה נקראת בשמות לחם, מים, יין ושמן, ובזה גופא - לחם ומים מורים על גליא דתורה, ויין ושמן מורים על פנימיות התורה, ובפרט שמן שהוא "רזין דרזין" (סודי סודות). וזהו שמצאו "פך אחד של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול": כשהיה צורך להלחם בחושך הגלות, הרי שנתינת הכח להאיר את החושך נמשכה מפנימיות התורה דוקא, שבה אין מקום לענין של פירוד, כיון שהייחוד בה הוא בתכלית השלימות (וכנ"ל, שכיון שמדובר בה אודות `ספירות`, `שמות` ו`אלוקות`, אין בזה ענין של העלם, וכידוע שאין עצם מעלים על עצם). וזהו הטעם שבדורות האחרונים נתגלתה פנימיות התורה בהתפשטות ביותר - כיון שהענין ד"משתשקע החמה" הולך ומתגבר ביותר. ולכן, מההכרח והזכות של כל אחד ואחד להקדיש בכל יום ויום משך זמן ללימוד פנימיות התורה - הענין בתורה שייחודו הוא באופן היותר שלם, וזה יאיר את כל עניניו על כל היום כולו, שיורגש בהם אחדות הוי` שזהו ענין "גוי אחד בארץ" (עם ישראל הוא "גוי" שתפקידו לפעול "אחד" – אחדות ה`, "בארץ" - בארציות וגשמיות העולם). וענין זה יקרב וימהר את כללות הגאולה, כמו שכתב אדמו"ר הזקן בתניא פרק ל"ז, שעל ידי זה שכל אחד ואחד יברר את חלקו בעולם, יצטרפו כל ישראל יחד לברר את כללות קליפת נוגה, ועל ידי זה - את כללות העולם, ואזי יקויים "ונגלה כבוד הוי` וראו כל בשר יחדיו גו` ", בעגלא דידן (כבר בתקופה שלנו), למטה מעשרה טפחים (בקרקע המציאות הגשמית של העולם הזה). (מעובד מתוך שיחת ליל ה` דחנוכה ה`תשי"ז - התוועדויות כרך יח)
 

פייסבוק מייל
הנקראים ביותר

כותרות עיקריות

סיפורים
0

המעשה הוא העיקר - סיפור

לעיתים קרובות, יושבים חסידים ומתוועדים. המשפיע אינו מסתפק רק בהעברת מסרים, אלא מרבה לתבל אותם בסיפורים שונים, מהעבר וגם מההווה. מהי הסיבה לכך ? מדוע אינו מספיק להעביר את המסר עצמו ?
קראו עוד
קצרים
רוחניות
רוחניות