מורשת עתיקת יומין בעידן המודרני

בפרשת בא מסופר את סיפור יציאת מצרים, לאחר מכת בכורות, כאשר כל העם היה עסוק וטרוד בהכנות הגדולות בחיפזון ובמהירות לצאת ממצרים באריזת החפצים והטענת החמורים בכסף וזהב וברכוש הגדול, הפרשה מספרת לנו, כי משה רבנו, היה עסוק בענין אחר לחלוטין מאשר לארגן את עצמו ובני ביתו לקראת המסע הגדול אל המדבר. במה היה עסוק משה? אומרת התורה "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" משה דאג להעלות את עצמות יוסף ממצרים לארץ ישראל וזאת על פי השבועה אותה השביע יוסף את בני ישראל כמה דורות לפני כן, כי כאשר יצאו ממצרים יעלו איתם את עצמותיו.השאלה המתבקשת מדוע התורה מציינת דווקא את עיסוקו של משה בהעלאת עצמות יוסף דווקא והלוא כל אחיו זכו להעלאת עצמותיהם ממצרים למה התורה מזכירה דווקא את יוסף? לפני שניגש אל התשובה נפתח בסיפורו של הבעל שם טוב לתלמידיו.

היה פעם רב, תלמיד חכם שגר בשכנותו של פועל עני. הרב היה משכים קום ונחפז אל בית הכנסת לתפילה ומשם לבית המדרש ללימוד עד שעות הצהריים המאוחרות אז היה שם צעדיו אל השוק המקומי ועסק במסחר שעות בודודות על מנת להביא טרף לביתו ולאחר תפילת ערבית היה שב לבית המדרש לעסוק בלימודו עד שעה מאוחרת בלילה.שכנו הפועל גם היה משכים קום לתפילה שמיד לאחריה היה יוצא לעבודתו ולפרנסתו במשך היום כולו שבקושי הספיקה ללחם צר ומים לחץ.  עבודתו ממלאת את כל יומו ואף חלק גדול מלילותיו ולא סיפק בידו להקדיש זמן ללימוד התורה. גם בשבת, כשסוף סוף הייתה לו הזדמנות ללמוד לא הצליח והיה נרדם מחמת תשישות כוחו במשך השבוע.שכנותם של אלו לא הייתה סוגה בשושנים.... הרב התלמיד חכם היה מביט מלמעלה בבוז ולעג אל שכנו הפועל המבזבז את רוב כל ימיו בהבלי העולם והיה גאה בכך שחלקו שלו בבית המדרש. לעמתו, הפועל העני היה מביט בקנאה בשכנו המקדיש מעט לפרנסתו והיה חובט במצפונו על חוסר מזלו כי הוא ממהר מידי יום לעבודתו בעוד שכנו ממהר אל בית המדרש...לימים, נפטרו שכנים אלו לבית עולמם והתייצבו לפני בית דין של מעלה - ממשיך הבעל שם טוב את סיפורו - ועל המאזניים הונחו מעשיהם ועבודתם בימי חיותם בעולם הזה.על כף המאזניים הימנית הניח הסניגור בערימה גדולה כל תורתו ומצוותיו יחד עם עמלו בתורה וסיפוקו במועט של התלמיד חכם ומנגד הניח הקטגור על הכף שמאלית את מבטו המתנשא של הרב אל שכנו הפועל העני... לאט לאט, כף המאזניים השמאלית החלה לשקוע מטה,הכריעה וגברה על שפע המעלות שבכף הימנית לחובתו של התלמיד החכם...גם העני בא בפני בית דין של מעלה, על כף המאזניים השמאלית הניח הקטגור את חייו הריקניים של העני מכל מימד רוחני של לימוד תורה וקיום מצוות, את התפילות שחסרו והמצוות שפוספסו ועוד כהנה וכהנה והכף שקעה מלוא עומסה מטה מטה. לסניגור גם לא היה משהו מיוחד להניח על הכף הימנית שהרי בפועל עני עסקינן שאף קרוא וכתוב היו ממנו והלאה, אלא שדבר קטן כן היה לו להניח...  – האנחה... אותה אנחה שנאנח בכל עת שפגש את שכנו בה היה חובט במצפונו על מר גורלו... אנחה זו רוממה את כל רגעי הקושי והאומללות בחייו של הפועל והעניקה להם תוקף ומשמעות והיא הכריעה את הכף לזכותו... סיים הבעל שם טוב את סיפורו.

בחזרה לפרשתינו: 
התורה מציינת דווקא את העלאת עצמות יוסף ממצרים ולא של שאר האחים מפני שיוסף בעבודתו היה המודל לחיקוי לעם ישראל בתקופה זו של יציאה ממצב של עבדות למצב של חירות.
ההסבר: 
ידוע ההבדל הגדול שבין יוסף לאחיו, בעוד אחיו של יוסף שהיו רועי צאן ושהו ברוב זמנם בחיק בטבע, בין הרים וגבעות מוריקים וחוו את השגחתו של ה` על היקום כולו שם הם יכלו לעבוד את ה` ולנהל אורח חיים יהודי למהדרין ללא טרדות, ללא ניסיונות מתוך מנוחה ושלווה. 
לעומתם, יוסף הצדיק, אמנם בתחילה היה גם רועה צאן לזמן מה, אבל אח"כ הוא חי בטיבורה של מצרים ערוות הארץ, הוא ניהל מדינה המושלת בכיפה ביד רמה, כשמסביבו שרים, רוזנים ומלכים ואף במעמד רם זה לצד הניסיונות הלא פשוטים כלל על כל צעד ושעל הצליח לשמור על אורח חיים יהודי המקפיד על קלה כבחמורה...למעשה יוסף חווה מהפך חד מהקצה אל הקצה, מרועה צאן פשוט אל שיא הפיסגה של הנהגת ממלכת על... ממקום מעמדו הרם יכל יוסף להניח את חינוכו בבית אבא מאחריו, זה היה טוב בעולם הישן אבל כעת הוא "מיישר קו" עם המציאות העכשווית - המודרנית וניכנס אל העולם החדש על פי כל כלליו... אך יוסף הצדיק,  ידע לשלב בין השניים, הוא ניהל את מצרים ביד רמה כיאה וכראוי למנהיג אמיתי אך מצד שני לא זנח את מורשת אבותיו ותורת אימו, גם ממקומו וממצבו החדש הקפיד על קלה כבחמורה.

בני ישראל, ערב צאתם ממצרים היו באותו מצב של מהפך חד מעבדות מתישה ומייאשת לבני חורין מלאים בכסף וזהב, היו עסוקים בהעמסת החפצים והטענת החמורים בכסף וזהב וברכוש הגדול לקראת ה"חופש"... משה חשש מה יהיה? מה צופן העתיד בחובו? וישמן ישורון ויבעט?? בני ישראל יפנו עורף טל העבר? חלילה... הולך משה ומתעסק בעצמות יוסף דווקא, כי יוסף הוא הדוגמא הקלאסית למצב הנוכחי של המהפך, הוא לימד אותנו איך אפשר לנהל מדינה ולשמור על אורח חיים יהודי, לצאת מעבדות לחירות ולהישאר יהודי נאמן ומאמין גם בעולם החדש והמודרני.בימי חורפי בישיבה היינו מכנים את `עמלק` באיידיש - עמוליקה צייטן... כלומר `הזמנים של פעם`... ה`עמלק` אומר לאדם: עזוב את מה שהיה פעם... ההם היו זקנים ברוסיה... מה כבר היה להם?  אבל אנחנו חיים הרי במאה העשרים... עולם חדש לפנינו...   צריכים לדעת שכל מי שמנתק אותנו מהשורשים מהימים של פעם הוא שליחו של עמלק חייבים לשמר ולשמור על מורשתנו אך, מצד שני חייבים וצריכים לנצל את הטכנולוגיה והמודרניזציה של המאה העשרים לעשיה חיובית.

דורנו שלנו חווה גם מהפך מקצה לקצה... יהודים הגיעו לארץ ישראל או לאמריקה מרוסיה ומפולין שם חיו בדחקות ועוני, בית הכנסת ובית המדרש היה עבורם מרכז חייהם, השבת קויימה במסירות נפש ושמירת הגחלת היהודית בערה בעצמותיהם. עם העליה לארצות הרווחה באמריקה ובארץ ישראל ובמדינות נוספות עלינו לשמור את מורשתינו בשמירת שבת גם אם מציעים לך 300% רווח יותר או הקפדה על כשרות האכילה וכד` זוהי דרכו של יוסף הצדיק וכך ננהג.

השבת, י` שבט, נציין את יום הסתלקותו של האדמו"ר השישי של חסידות חב"ד רבי יוסף יצחק בשנת תש"י (1950) ובמקביל נציין את יום עליית הרבי מליובאוויטש להנהגת חסידות חב"ד בשנת תשי"א (1951)רבי יוסף יצחק שניאורסון זצ"ל ידוע כלוחם ללא פשרות נגד המשטר הסובייטי בשמירת הגחלת היהודית במשך עשרות שנים לאחר שאלו האחרונית סגרו תלמודי תורה, הרסו מקוואות ונעלו בתי כנסיות במטרה להשמיד רוחנית את עם ישראל... הוא הקים תלמודי תורה במחתרת ובנה מקוואות מסתוריים ודאג שלא ישאר ילד יהודי אחד לא מהול והכל במסירות נפש מאין כמוה... רבים מחסידיו שנתפסו נשלחו למחנות עבדות בסיביר ורבים מהם  לא שבו משם... אבל פעילות זו היא שהצילה את הגחלת היהודית שלא תכבה ברוסיה.גם לאחר הגעתו לארה"ב, ראה שמצב היהדות שם בכי רע, אין ישיבות, יהודים מתביישים ללכת עם זקן ומורשת ישראל נחשבה כשייכת לעבר... הוא החליט ש"אמריקה איננה שונה" גם פה יקומו בתי כנסיות ובתי מדרשאות, ייבנו ישיבות וימוסדו מקוואות.. גם בעידן המודרני - עם ישראל חי במורשתו הנפלאה...חברים יקרים, נדע לשלב בין מורשתינו המפוארת לעולמנו המתקדם והמודרני, אין סתירה בין השניים, להיפך, הם משלימים אחד את השני.

שבת שלום ובשורות טובות
הרב יעקב פרידמן
מוסקבה