השלב הקריטי בדרך לצמיחה
שניאור אשכנזי
0
פרשת השבוע
פרשת וישב-חנוכה: אשמת הקרבן
אגדה יהודית מספרת על אישה זקנה באירופה, שהייתה קוראת מדי שבת את פרשת השבוע בספר "צאנה וראינה". זה היה תרגום התורה באידיש, שליקט מדרשים שונים על הפרשה והציג אותם בכישרון רב ובצבעים עזים.
אגדה יהודית מספרת על אישה זקנה באירופה, שהייתה קוראת מדי שבת את פרשת השבוע בספר "צאנה וראינה". זה היה תרגום התורה באידיש, שליקט מדרשים שונים על הפרשה והציג אותם בכישרון רב ובצבעים עזים.
האישה המבוגרת הגיעה לפרשת "וישב" ופרצה בבכי. היא שמעה את הזעקות של יוסף על יד הבור, מתחנן לפני אחיו שיניחו לו לשוב הביתה בשלום – והיא בכתה איתו יחד. בשנה הבאה היא שוב קראה את הפרשה והזדעזעה מהאטימות של האחים המוכרים את יוסף כעבד, ושוב מיררה בבכי. אך בשנה השלישית היא כבר לא בכתה. היא סגרה את הספר בכעס ואמרה: "יוסף, אתם אשם. ראית בשנה שעברה מה הם עשו לך, למה הלכת אליהם שוב בשנה הזו"?
בעולם הקרימינולוגיה, התגובה הזו מוכרת בתור "אשמת הקורבן". יש בנו נטייה להאשים את הנפגע ולראות בו אשם במה שקרה, כיון שהסתובב על יד הפוגע וגרם לו לאבד שליטה.
והשאלה הזו עולה בעוצמה אצל מפרשים רבים: למה יוסף הסתכן והלך לבדו אל הבור?
כאשר אביו קרא לו ואמר – 'אני דואג לשלום אחיך, הם הלכו לרעות את הצאן בשדות החשוכים על יד שכם ולא חזרו', "לך נא וראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר" – יוסף היה צריך לענות שתי מילים: "אבא, לא". השליחות הזו לא בשבילי, כיון שאם אלך, לא אחזור אליך!.
גם מבחינה הלכתית, אם יוסף היה פונה לרב מורה הוראה ושואל אותו, האם עליו לקיים את בקשת אביו וללכת אל אחיו השונאים אותו - הרב היה אומר: "לא"!. אתה לא צריך ללכת. וזאת משתי סיבות: א. מצוות כיבוד הורים היא אינה אחת משלוש המצוות החמורות שצריך למסור עליהן את הנפש.
ב. שנית והוא העיקר: במקרה הזה, לא היה כל טעם בהליכה אל האחים. משום שיוסף לא היה יכול למלא את שליחות אביו. הוא לא היה מסוגל לחזור ולהשיבו דבר על שלום האחים והצאן - משום שהוא פשוט לא יחזור משם.
השאלה מתעצמת בהמשך הפרשה: התורה רומזת ורש"י מרחיב, כי ה' שלח ליוסף מסר מפורש על הסכנה הצפויה לו בהליכתו אל אחיו, ובכל זאת יוסף התעלם מקריאת האזהרה והמשיך אל הבור.
הסיפור היה, שיוסף הלך לשכם ולא מצא את האחים. הוא לא ידע להחליט מה יהיה הצעד הבא שלו ואז הופיע לפניו "איש" וסיפר ששמע את האחים אומרים "נלכה דותינה".
רש"י במקום כותב כי ה"איש" היה מלאך משמים אשר בא להזהיר אותו מפני כוונות הזדון של האחים. רש"י על התלמוד מוסיף (סוטה יג,ב) כי "דותינה" הוא אינו שם מקום. אין מקום כזה על יד שכם. אלא זאת הייתה קריאת אזהרה מהדהדת ליוסף: "אל תמשיך לחפש אותם. שמעתי אותם מבקשים נכלי דתות ודינים היאך להמית אותך".
וכעת השאלה על הנהגת יוסף, הופכת מתמיהה לתדהמה: האם לא היה זה חוסר אחריות משווע מצידו להמשיך ללכת למקום שבו מחפשים נכלי דתות להמית אותו?! או כלשונו הקשה של הט"ז ב"דברי דוד": "היאך הלך אחריהם והרי זה כמאבד עצמו לדעת ח"ו"?
הרבי מלובאוויטש מסביר כי יוסף הלך לשם, דווקא בגלל שהיה מסוכן לו. הוא המשיך והלך אל דותן – לא למרות הסכנה שהייתה צפויה לו שם, אלא - בגללה.
בדרך המזעזעת הזאת, יוסף רצה ללמד את האחים איך מכבדים את אבא. אם אבא מבקש, אני אמשיך ואמלא את בקשתו, וגם אם הבקשה לא תתקיים בפועל, זה לחלוטין לא חשוב. אבא מבקש וילדים מקיימים.
בתוך הסיפור על ילדי יעקב, מסתתרת האשמה בתוך האשמה: האחים לא כיבדו מספיק את יעקב אביהם. הם לא רק שנאו את הילד, יוסף, אלא גם התעלמו מכבודו של האב, יעקב. הרי עצם השנאה ליוסף, הייתה העלאת פקפוק וטרוניה כלפי הנהגת יעקב.
והסיפור הזה מצטרף לסיפורים קודמים בתורה, המעידים על כך שהאחים לא נטו לייחס משמעות רבה לדעתו של יעקב אבינו. שמעון ולוי הפרו חוזה חתום וחיסלו עיר שלמה, בלי לקיים רגע של התייעצות מקדימה עם יעקב אביהם. ראובן הבכור, מיהר להעביר את מיטת יעקב מאוהל רחל לאוהל לאה, בלי לשאול את אביו על נושא כל כך רגיש, ששייך לחלוטין להחלטתו האישית של האבא.
יוסף נאבק נגדם, כדי להעצים את מקומו של האבא בחייהם - והטקטיקה שבה הוא בוחר, היא השיטה העוצמתית ביותר שקיימת בעולם להעברת מסר:
אם אתה רוצה להעביר מסר – תייצג אותו. אל תדבר עליו – תשדר אותו. תלך עד הסוף עם המסר שלך והעולם כולו כבר ישמע ממנו.
וזאת הנהגה מותרת על פי ההלכה: נפסק להלכה (ראו כסף משנה על הרמב"ם יסודי התורה ה,ד) כי "אדם גדול וחסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצווה קלה, כדי שיראו העם וילמדו".
אנחנו עומדים בערב חנוכה והתפישה הזאת, יכולה ליישב היטב את ההנהגה של הכוהנים החשמונאים מבית מתתיהו. משפחה קטנה של אבא וחמישה ילדים, מחליטה לצאת למלחמה מול הצבא היווני האדיר, ששלט בחצי מהמזרח התיכון.
במבט לאחור, ההנהגה שלהם תמוהה מאוד. אילו היו שואלים רב מורה הוראה אם עליהם לצאת למלחמה מול היוונים, היה בוודאי עונה להם "לא" מוחלט. וזאת בדיוק משתי הטענות שהעלינו כנגד הנהגת יוסף:
א. אין חיוב לצאת למלחמה על דת. יהודי לא חייב לצאת להילחם כנגד אויב שמערים קשיים על קיום המצוות. מלחמה מתחילה מול סכנת חיים גשמית, אך לא במקרה של סכנה רוחנית.
(ההלכה היא רק שאם אדם מפריע לקיים מצוות, צריך למסור את הנפש נגדו ולקיים אותן. אך אין חיוב לצאת למלחמה יזומה כנגדו ולסלק אותו מהארץ. במילים אחרות: אם הוא בא ליהודי הביתה, עליו למסור את הנפש נגדו, אך כל עוד לא הגיע, אפשר להתחבא במקום מסתור ולחיות את החיים ברוגע, בלי ליזום מלחמה כוללת נגדו).
ב. גם המלחמה עצמה הייתה חסרת סיכוי מול הצבא היווני האדיר, ושום רב לא היה מתיר לסכן כל כך הרבה אנשים עבורה.
אז למה בכל זאת יצאו החשמונאים למלחמה? משום שזאת הייתה הדרך שלהם לזעזע את העם ולסלק אותו מההתייוונות. הם בחרו למסור את הנפש על המסר שלהם - כדי להעביר אותו בצורה הדרמטית ביותר.
ואכן הרמב"ם מתאר אותם במילים הבאות (תחילת הלכות חנוכה): "וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים והרגום". מה ההדגשה בכך שהיו "כוהנים גדולים"? הרי לעניין הגבורה שהוכיחו, לא חשוב אם יהיו כוהנים גדולים או רגילים? הרמב"ם רוצה לרמוז בכך להלכה שהובאה לעיל: "כאשר הדור פרוץ", מותר "לאדם גדול וחסיד וירא שמים", למסור את נפשו על קיום מצווה קלה, כדי להדהד בכך את עוצמתו של המסר.
המילה "חנוכה" היא מלשון "חינוך". אחד המסרים החשובים במצוות החינוך הנלמדים מכאן, הוא המסר הבא: אם הורה רוצה לשנות משהו אצל הילד, עליו לשנות אותו תחילה בעצמו. אי אפשר לתבוע מילד את מה שהאבא לא מסוגל לשנות בעצמו. (ובפשטות: אם אבא מעודד ילד לשקר בכניסה ללונה-פארק ולומר שהוא מתחת גיל חמש, שלא יתפלא אם הילד יצמח גנב...).
ונסיים בסיפור חביב: שני בחורים מוכשרים סיימו את לימודיהם בישיבה ויצאו לעולם הגדול. אחד צמח רב מכובד והשני הפך להיות איש עסקים מצליח. חלפו שלושים שנה ושניהם חיתנו את ילדיהם, ואז קרה דבר מעניין: הילדים של הרב, הפכו להיות אנשי עסקים חרוצים ואילו הילדים של הסוחר, נשארו שנים רבות בכולל ושקדו על התורה.
פעם נפגשו הרב והסוחר לשיחה ידידותית והרב ביקש להבין מהסוחר, איך גרם לילדיו ללכת בדרך אחרת משלו ולשקוד כל ימיהם על התורה?
אסביר לך את ההבדל בינינו, אמר הסוחר: סדר היום שלך הוא כזה: אתה נשאר כל היום בבית המדרש ולומד תורה בהתמדה. בשעה שמונה בערב, אתה נעשה רעב ועייף והולך הביתה. שם אתה לא פותח ספר, אלא שומע חדשות וקורא דברים מעניינים מהנעשה בעולם. כך ההתרשמות של הילדים ממך היא, שאבא אוהב לדעת מה נעשה בעולם הגדול.
אני, לעומת זאת, אמר הסוחר, נוהג בסדר הפוך: כל היום אני יושב בבורסה, אך בשעה שמונה בערב, אני מכבה את הטלפון ומודיע למזכירה שלא תעביר לי שיחות עד מחר בבוקר. אני מגיע הביתה ולומד חברותא אחת ועוד אחת ואחריה לומד קצת בעצמי – ומה שהילדים רואים הוא: אבא מייקר יותר מכול את לימוד התורה....
(מבוסס על ליקוטי שיחות לה/172 ואילך)
האישה המבוגרת הגיעה לפרשת "וישב" ופרצה בבכי. היא שמעה את הזעקות של יוסף על יד הבור, מתחנן לפני אחיו שיניחו לו לשוב הביתה בשלום – והיא בכתה איתו יחד. בשנה הבאה היא שוב קראה את הפרשה והזדעזעה מהאטימות של האחים המוכרים את יוסף כעבד, ושוב מיררה בבכי. אך בשנה השלישית היא כבר לא בכתה. היא סגרה את הספר בכעס ואמרה: "יוסף, אתם אשם. ראית בשנה שעברה מה הם עשו לך, למה הלכת אליהם שוב בשנה הזו"?
בעולם הקרימינולוגיה, התגובה הזו מוכרת בתור "אשמת הקורבן". יש בנו נטייה להאשים את הנפגע ולראות בו אשם במה שקרה, כיון שהסתובב על יד הפוגע וגרם לו לאבד שליטה.
והשאלה הזו עולה בעוצמה אצל מפרשים רבים: למה יוסף הסתכן והלך לבדו אל הבור?
כאשר אביו קרא לו ואמר – 'אני דואג לשלום אחיך, הם הלכו לרעות את הצאן בשדות החשוכים על יד שכם ולא חזרו', "לך נא וראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר" – יוסף היה צריך לענות שתי מילים: "אבא, לא". השליחות הזו לא בשבילי, כיון שאם אלך, לא אחזור אליך!.
גם מבחינה הלכתית, אם יוסף היה פונה לרב מורה הוראה ושואל אותו, האם עליו לקיים את בקשת אביו וללכת אל אחיו השונאים אותו - הרב היה אומר: "לא"!. אתה לא צריך ללכת. וזאת משתי סיבות: א. מצוות כיבוד הורים היא אינה אחת משלוש המצוות החמורות שצריך למסור עליהן את הנפש.
ב. שנית והוא העיקר: במקרה הזה, לא היה כל טעם בהליכה אל האחים. משום שיוסף לא היה יכול למלא את שליחות אביו. הוא לא היה מסוגל לחזור ולהשיבו דבר על שלום האחים והצאן - משום שהוא פשוט לא יחזור משם.
השאלה מתעצמת בהמשך הפרשה: התורה רומזת ורש"י מרחיב, כי ה' שלח ליוסף מסר מפורש על הסכנה הצפויה לו בהליכתו אל אחיו, ובכל זאת יוסף התעלם מקריאת האזהרה והמשיך אל הבור.
הסיפור היה, שיוסף הלך לשכם ולא מצא את האחים. הוא לא ידע להחליט מה יהיה הצעד הבא שלו ואז הופיע לפניו "איש" וסיפר ששמע את האחים אומרים "נלכה דותינה".
רש"י במקום כותב כי ה"איש" היה מלאך משמים אשר בא להזהיר אותו מפני כוונות הזדון של האחים. רש"י על התלמוד מוסיף (סוטה יג,ב) כי "דותינה" הוא אינו שם מקום. אין מקום כזה על יד שכם. אלא זאת הייתה קריאת אזהרה מהדהדת ליוסף: "אל תמשיך לחפש אותם. שמעתי אותם מבקשים נכלי דתות ודינים היאך להמית אותך".
וכעת השאלה על הנהגת יוסף, הופכת מתמיהה לתדהמה: האם לא היה זה חוסר אחריות משווע מצידו להמשיך ללכת למקום שבו מחפשים נכלי דתות להמית אותו?! או כלשונו הקשה של הט"ז ב"דברי דוד": "היאך הלך אחריהם והרי זה כמאבד עצמו לדעת ח"ו"?
הרבי מלובאוויטש מסביר כי יוסף הלך לשם, דווקא בגלל שהיה מסוכן לו. הוא המשיך והלך אל דותן – לא למרות הסכנה שהייתה צפויה לו שם, אלא - בגללה.
בדרך המזעזעת הזאת, יוסף רצה ללמד את האחים איך מכבדים את אבא. אם אבא מבקש, אני אמשיך ואמלא את בקשתו, וגם אם הבקשה לא תתקיים בפועל, זה לחלוטין לא חשוב. אבא מבקש וילדים מקיימים.
בתוך הסיפור על ילדי יעקב, מסתתרת האשמה בתוך האשמה: האחים לא כיבדו מספיק את יעקב אביהם. הם לא רק שנאו את הילד, יוסף, אלא גם התעלמו מכבודו של האב, יעקב. הרי עצם השנאה ליוסף, הייתה העלאת פקפוק וטרוניה כלפי הנהגת יעקב.
והסיפור הזה מצטרף לסיפורים קודמים בתורה, המעידים על כך שהאחים לא נטו לייחס משמעות רבה לדעתו של יעקב אבינו. שמעון ולוי הפרו חוזה חתום וחיסלו עיר שלמה, בלי לקיים רגע של התייעצות מקדימה עם יעקב אביהם. ראובן הבכור, מיהר להעביר את מיטת יעקב מאוהל רחל לאוהל לאה, בלי לשאול את אביו על נושא כל כך רגיש, ששייך לחלוטין להחלטתו האישית של האבא.
יוסף נאבק נגדם, כדי להעצים את מקומו של האבא בחייהם - והטקטיקה שבה הוא בוחר, היא השיטה העוצמתית ביותר שקיימת בעולם להעברת מסר:
אם אתה רוצה להעביר מסר – תייצג אותו. אל תדבר עליו – תשדר אותו. תלך עד הסוף עם המסר שלך והעולם כולו כבר ישמע ממנו.
וזאת הנהגה מותרת על פי ההלכה: נפסק להלכה (ראו כסף משנה על הרמב"ם יסודי התורה ה,ד) כי "אדם גדול וחסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצווה קלה, כדי שיראו העם וילמדו".
אנחנו עומדים בערב חנוכה והתפישה הזאת, יכולה ליישב היטב את ההנהגה של הכוהנים החשמונאים מבית מתתיהו. משפחה קטנה של אבא וחמישה ילדים, מחליטה לצאת למלחמה מול הצבא היווני האדיר, ששלט בחצי מהמזרח התיכון.
במבט לאחור, ההנהגה שלהם תמוהה מאוד. אילו היו שואלים רב מורה הוראה אם עליהם לצאת למלחמה מול היוונים, היה בוודאי עונה להם "לא" מוחלט. וזאת בדיוק משתי הטענות שהעלינו כנגד הנהגת יוסף:
א. אין חיוב לצאת למלחמה על דת. יהודי לא חייב לצאת להילחם כנגד אויב שמערים קשיים על קיום המצוות. מלחמה מתחילה מול סכנת חיים גשמית, אך לא במקרה של סכנה רוחנית.
(ההלכה היא רק שאם אדם מפריע לקיים מצוות, צריך למסור את הנפש נגדו ולקיים אותן. אך אין חיוב לצאת למלחמה יזומה כנגדו ולסלק אותו מהארץ. במילים אחרות: אם הוא בא ליהודי הביתה, עליו למסור את הנפש נגדו, אך כל עוד לא הגיע, אפשר להתחבא במקום מסתור ולחיות את החיים ברוגע, בלי ליזום מלחמה כוללת נגדו).
ב. גם המלחמה עצמה הייתה חסרת סיכוי מול הצבא היווני האדיר, ושום רב לא היה מתיר לסכן כל כך הרבה אנשים עבורה.
אז למה בכל זאת יצאו החשמונאים למלחמה? משום שזאת הייתה הדרך שלהם לזעזע את העם ולסלק אותו מההתייוונות. הם בחרו למסור את הנפש על המסר שלהם - כדי להעביר אותו בצורה הדרמטית ביותר.
ואכן הרמב"ם מתאר אותם במילים הבאות (תחילת הלכות חנוכה): "וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים והרגום". מה ההדגשה בכך שהיו "כוהנים גדולים"? הרי לעניין הגבורה שהוכיחו, לא חשוב אם יהיו כוהנים גדולים או רגילים? הרמב"ם רוצה לרמוז בכך להלכה שהובאה לעיל: "כאשר הדור פרוץ", מותר "לאדם גדול וחסיד וירא שמים", למסור את נפשו על קיום מצווה קלה, כדי להדהד בכך את עוצמתו של המסר.
המילה "חנוכה" היא מלשון "חינוך". אחד המסרים החשובים במצוות החינוך הנלמדים מכאן, הוא המסר הבא: אם הורה רוצה לשנות משהו אצל הילד, עליו לשנות אותו תחילה בעצמו. אי אפשר לתבוע מילד את מה שהאבא לא מסוגל לשנות בעצמו. (ובפשטות: אם אבא מעודד ילד לשקר בכניסה ללונה-פארק ולומר שהוא מתחת גיל חמש, שלא יתפלא אם הילד יצמח גנב...).
ונסיים בסיפור חביב: שני בחורים מוכשרים סיימו את לימודיהם בישיבה ויצאו לעולם הגדול. אחד צמח רב מכובד והשני הפך להיות איש עסקים מצליח. חלפו שלושים שנה ושניהם חיתנו את ילדיהם, ואז קרה דבר מעניין: הילדים של הרב, הפכו להיות אנשי עסקים חרוצים ואילו הילדים של הסוחר, נשארו שנים רבות בכולל ושקדו על התורה.
פעם נפגשו הרב והסוחר לשיחה ידידותית והרב ביקש להבין מהסוחר, איך גרם לילדיו ללכת בדרך אחרת משלו ולשקוד כל ימיהם על התורה?
אסביר לך את ההבדל בינינו, אמר הסוחר: סדר היום שלך הוא כזה: אתה נשאר כל היום בבית המדרש ולומד תורה בהתמדה. בשעה שמונה בערב, אתה נעשה רעב ועייף והולך הביתה. שם אתה לא פותח ספר, אלא שומע חדשות וקורא דברים מעניינים מהנעשה בעולם. כך ההתרשמות של הילדים ממך היא, שאבא אוהב לדעת מה נעשה בעולם הגדול.
אני, לעומת זאת, אמר הסוחר, נוהג בסדר הפוך: כל היום אני יושב בבורסה, אך בשעה שמונה בערב, אני מכבה את הטלפון ומודיע למזכירה שלא תעביר לי שיחות עד מחר בבוקר. אני מגיע הביתה ולומד חברותא אחת ועוד אחת ואחריה לומד קצת בעצמי – ומה שהילדים רואים הוא: אבא מייקר יותר מכול את לימוד התורה....
(מבוסס על ליקוטי שיחות לה/172 ואילך)
תגובות