רוחניות

משכני, אחריך נרוצה

רצוא ושוב הן שתי תנועות נפשיות הנמצאות אצל כל אחד מאיתנו. רצוא היא התנועה בה אנו רוצים לצאת מהעולם, להתעלות מהגשמיות, לפרוץ את הגבולות, לצאת מהמיצרים, שואפים לרוחניות, לאינסוף, לבלי גבול.

| ד' סיון התשע"ב | 25.05.12 | 00:00

רצוא ושוב הן שתי תנועות נפשיות הנמצאות אצל כל אחד מאיתנו. רצוא היא התנועה בה אנו רוצים לצאת מהעולם, להתעלות מהגשמיות, לפרוץ את הגבולות, לצאת מהמיצרים, שואפים לרוחניות, לאינסוף, לבלי גבול.

שוב היא התנועה ההופכית לרצוא, היא התנועה בה אנו רוצים להוריד את הרוחניות לתוך העולם, רוצים להמשיך את הבלי גבול, בתוך הגבול בתוך חיי השגרה.

באופן העקרוני בזמן החגים אנחנו נמצאים יותר בתנועה של רצוא, עוסקים יותר ברוחניות, יש יותר תפילות, השגרה נעצרת, יוצאים מחיי היום יום. אחרי החג אנחנו ממשיכים את האור הנפלא, את ההרגשה המיוחדת של החג לחיי היום יום, שגם השגרה תהיה ספוגה ברוחניות.

אך גם בחגים עצמם אפשר למצוא חלוקה. ישנם חגים הקשורים יותר עם תנועת הרצוא, וישנם הקשורים יותר עם תנועת השוב.

פסח

פסח, עניינו רצוא. בני ישראל היו עבדים במצרים, לא רק עבדים בגשמיות כי אם גם עבדים ברוחניות, כפי שהמדרש אומר "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבדה זרה".

הגאולה בפסח הגיע בזכות התגלותו של הקב"ה, כפי שההגדה אומרת "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם".
בלשון הקבלה והחסידות, "אתערותא דלעילא", הייתה התעוררות מלמעלה. הקב"ה התגלה אלינו.

התגלות זו פקחה לנו את  העיניים, הבנו כי אין מה לעבוד עבדה זרה, יש רק מלך אחד.
יציאת מצרים הרוחנית, הובילה ישר גם ליציאת מצרים הגשמית, יצאנו בפועל מארץ מצרים. ולכן פסח מסמל את היציאה מכל המיצרים, גשמיים ורוחניים, שאיפה לרוחניות, לאינסוף.

שבועות

שבועות לעומת זאת, עניינו שוב. לאחר שיצאנו ממצרים, ראינו את האמת, הבנו כי יש בורא לעולם, עכשיו השאלה היא מה עושים עם האמת הזו ? איך ממשיכים אותה לעולם, לחיי השגרה ?

התשובה לכך ניתנה לנו במתן תורה, קיבלנו רשימת הוראות מפורטת איך עושים "שוב", איך ממשיכים לעולם את האור הגדול של יציאת מצרים.

אם כך, מהו כל הזמן בין פסח לשבועות מדוע מתן תורה לא היה ישר אחרי יציאת מצרים, למה היה צריך לחכות חמישים יום ?

ספירת העומר

אמנם בפסח יצאנו ממצרים, אך עדין לא היינו מוכנים לקבל את התורה.
הרי במצרים היינו עובדי עבודה זרה, נכון שהתגלה לנו המלך, אך זה היה גילוי מלמעלה, עדיין לא נפעל בנו שום שינוי, על מנת לקבל את התורה, שהיא תחדור בנו ותשפיע עלינו באמת היינו צריכים לעבור קודם תהליך של תיקון המידות בימי ספירת העומר.

גילוי עליון

בפסח כאמור יצאנו ממצרים כיוון שהשם התגלה אלינו. יש מעלה מאוד גדולה בלזכות לגילוי כזה עליון, אך יש בזה גם חיסרון.

כאשר הגילוי הוא מלמעלה הוא יכול לעזור לנו לצאת מכל המיצרים בת אחת, אך מאידך ברגע שהגילוי ייגמר אנחנו יכולים לחזור למיצרים ברגע שאחרי...
זאת מכיוון, שהגילוי העליון לא משנה אותנו, הוא אמנם דוחף אותנו מבחוץ אך הוא לא חודר בנו בפנימיות, ולכן רגע אחרי אנחנו יכולים לחזור להיות אותו דבר.

כפי שרואים בחגים, הן בפסח והן בחגי תשרי, שיש התעוררות גדולה והרבה אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות במהלך השנה, משתדלים להגיע לבית הכנסת ולקיים את מצוות החג.

אך הרבה פעמים אחרי שהחג מסתיים הם חוזרים למצב הרגיל שלהם. כיוון שזה לא הגיע מהם. זה הגיע מלמעלה, לכן זה לא פעל בהם את השינוי הפנימי.

מי יצא ממצרים?

יתירה מזו, מי שיצא ממצרים זו רק הנפש האלוקית. אמנם הנפש הבהמית גם יצאה, אך זה היה לאחר שקיבלה זריקת הרדמה...
היא מצד עצמה לא רצתה לצאת, פשוט הגילוי היה כל כך נעלה שזה נתן כוחות לנפש האלוקית להכניע באופן זמני את הנפש הבהמית אך לא לשנות אותה.

תיקון המידות

על מנת שבני ישראל יתקנו את המידות, ויפעלו שינוי בנפש הבהמית לקראת מתן תורה,  היה צורך להמתין עוד 49 יום ולקבל את התורה ביום החמישים.

למה דווקא 49?

בכתבי הקבלה והחסידות מובא כי בנפש האדם עשר כוחות, המשתלשלים מעשר הספירות..

שלושה כוחות שכליים – חב"ד – חכמה, בינה ודעת, כפי שמבקשים בתפילת שמונה עשרה חננו מאיתך חכמה בינה ודעת. חכמה בינה ודעת אינם מילים נרדפות, הם מייצגות שלושה תהליכים בשכל האדם.

חכמה היא ההבזק הראשוני, תחילת השכל, המושכל הראשון, האקסיומה שממנה יוצאות הנוסחאות.השלב בשכל בו אני יודע אבל עוד לא מבין למה.

בינה היא השלב הבא, היא ההבנה השכלית של המושכל, היא פיתוח ההבזק הראשוני שבחכמה.

השלב הבא הוא הדעת, הדעת היא ההתיישבות של המושכל, ההכרה באמיתתו, הממוצע המחבר את ההכרה השכלית עם הרגש שבלב.

בנוסף ישנם שבעה כוחות רגשיים. חג"ת (חסד, גבורה, תפארת) נהי"מ (נצח, הוד, יסוד, מלכות).
חסד הוא כח האהבה, גבורה – יראה, תפארת – רחמים, נצח – מידת הניצחון, הוד – מידת הביטול, יסוד – התקשרות, מלכות – הממוצע המוריד את המידות לפועל.

אם כך ישנם 10 כוחות ומדוע תיקון המידות נמשך 49 יום?

אמנם יש עשר כוחות, אך עיקר התיקון הוא במידות דווקא, שבע המידות שבלב.
שבע המידות שבלב כלולות אחת מהשנייה. כלומר מידת החסד כלולה משבע תתי מידות, חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכן הלאה, כך גם הגבורה כלולה משבע חסד שבגבורה, גבורה שבגבורה, תפארת שבגבורה וכו`.

יוצא שמידות ישנן שבע, אך תתי מידות יש שבע פעמים שבע, כלומר ארבעים ותשע.

אז איך מתקנים את המידות?

עיקר התיקון הוא נעשה דווקא על ידי השכל. השכל שמנווט את הלב באופן טבעי. כאשר יש לאדם אידיאולוגיה מסוימת אז הרגש מישר קו עם האידיאולוגיה באופן אוטומטי.

לפי השקפת העולם כך הם הרגשות. אני אוהב את מה שאני מבין שהוא טוב, ומפחד ממה
שאני מבין שהוא מסוכן.

אם ניקח אדם צמחוני למשחטת עופות הוא ירגיש שם מזועזע, מבחינתו זה משחטה של בני אדם, אדם בשרי לעומת זאת יישאר אדיש. כלומר האידיאולוגיה היא זו המנווטת את הרגש.

כך גם בתיקון המידות, עיקר התיקון הוא על ידי התבוננות.

המידות מקולקלות, הם לא מקיימות את מטרתן המקורית הן מכוונות לתאוות גשמיות במקום לקדושה, מכיוון שבשכל חסרה ההבנה כי "אין עוד מלבדו".

משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו

לפי ההסברים האמורים נוכל להבין את עומק הפסוק "משכני אחריך נרוצה..."

בפסח (חודש ניסן בכלל) רק הנפש האלוקית יצאה ממצרים, וזה לא בא ממנה, הקב"ה הוציא אותה משם, לכן היא אומרת "משכני" – אתה תמשוך אותי ובלשון יחיד.

לכן בפסח החמץ אסור אפילו במשהו. תמיד מסבירים שהחמץ מסמל את הגאווה ואנו רוצים להימנע מגאווה ככל האפשר. אך אם זה כך, מדוע רק בפסח, כל השנה צריך לאכול מצות ולהימנע מגאווה.

אלא, שבעומק יותר החמץ מסמל את האגו העדין יותר, את השכל, את ההרגשה כי אני יודע מה הכי טוב ואף אחד לא יגיד לי אחרת.

כדי לצאת ממצרים, כדי לצאת מהמיצרים, חייבים להניח את השכל בצד, צריך אמונה טהורה ללא הסברים שכליים.

בספירת העומר (חודש אייר), העבודה היא גם בתיקון הנפש הבהמית (לכן קרבן העומר הוא היחידי הנעשה משעורים – מאכל בהמה), הנפש הבהמית חזקה יותר מהנפש האלוקית.

כפי שהבהמה חזקה מהאדם, כאשר בהמה רוצה משהו יש לה תוקף הרבה יותר גדול מהאדם.
האדם הוא יצור שכלי, ולכן הרגש (בד"כ) מבוקר על ידי השכל. אצל הבהמה לעומת זאת הרגש מתגלה בכל התוקף.

לכן גם, אין אנו רוצים לגרש או לחסל את הבהמה, להיפך, אנחנו רוצים להשתמש בכוח שלה.
אדרבה על חודש אייר אומר הפסוק "אחריך נרוצה". נרוצה בלשון רבים, גם הנפש האלוקית וגם הנפש הבהמית, ולא בהליכה אלא בריצה עם כל התוקף.

כפי שרואים שאצל בעלי תשובה יש הרבה יותר התלהבות וחיות (לפחות בשלב הראשון), כיוון שאצלם גם הנפש הבהמית בעניין, ולכן זה נעשה עם כל הכוח והחיות.

לכן בספירת העומר כבר מותר לאכול חמץ, כי כאן כבר השכל הוא בעזרתנו.

הביאני המלך חדריו

לאחר שסיימנו את תהליך תיקון המידות עכשיו אפשר לקבל את התורה, הקב"ה מכניס אותנו לחדרים הפנימיים.

ולכן בשבועות יש חובה לאכול חמץ. כל השנה הלחמים שצורפו לקרבנות היו עשויים ממצות, ורק על הלחם בשבועות נאמר "חמץ תאפינה", חובה להשתמש בחמץ.

אחרי ש"זרקנו" את השכל כדי לצאת ממצרים, והשתמשנו בו כדי לתקן את המידות, עכשיו כשהאדם כבר מתוקן, הוא יכול להשתמש בחמץ, להשתמש בשכל. עכשיו השכל שלו יכול לקלוט אלוקות.

כלומר בתחילת התהליך השכל היה מציאות נפרדת מאלוקות ולכן היווה גורם מעכב, הוא מנע מאיתנו לקלוט אלוקות ולכן שמנו אותו בצד, בהמשך הוא כבר לא עיכב ואפילו נעזרנו בו, אבל עדיין הוא לא קלט אלוקות, בסיום התהליך אחרי שהזדככנו ועברנו את תהליך התיקון, יצאנו ממציאותנו הרגילה, השכל כבר כלי להכיל אלוקות בתוכו.

בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים

התהליך הרוחני של יציאת מצרים עובר עלינו מדי יום ביומו.

בתחילת היום, אומרים "מודה אני", מודים להשם, אין כאן מקום לשכל והבנה, מתמסרים לקב"ה.כך גם תחילת תפילת שחרית היא בהודאה להשם "הודו להשם".

בהמשך התפילה מגיעי לפסוקי דזמרה (פרקי תהילים) ברכות קריאת שמע וקריאת שמע, שעניינם הוא ההתבוננות בגדולת השם על מנת להפוך את המידות, שאהבת העניינים הגשמיים תתהפך (על ידי ההבנה כי "אין עוד מלבדו) לאהבת השם.

ואחר כך מגיעים לתפילת שמונה עשרה, אז האדם כבר יוצא ממציאותו  לגמרי, ועומד לפני השם "כעבד בפני אדונו", שאינו מסוגל לדבר ומבקש מהשם כי יפתח את שפתיו שיוכל לומר את תהילתו.

פייסבוק מייל

כותרות עיקריות

סיפורים
0

המעשה הוא העיקר - סיפור

לעיתים קרובות, יושבים חסידים ומתוועדים. המשפיע אינו מסתפק רק בהעברת מסרים, אלא מרבה לתבל אותם בסיפורים שונים, מהעבר וגם מההווה. מהי הסיבה לכך ? מדוע אינו מספיק להעביר את המסר עצמו ?
קראו עוד
קצרים
רוחניות
רוחניות