פרשת השבוע

תרומה לוקחים או מקבלים?

אז מדוע נכתב בפרשה "ויקחו" לי תרומה?

| כ"ט שבט התשע"ב | 22.02.12 | 00:00

בפרשת השבוע, תרומה, ה` מצוה לעם היוצא ממצרים לבנות לו משכן אשר בו תתגלה השכינה. ה` אף מוסר למשה רבנו תיאור מדוקדק של ה`בית` - משכן, על כל `רהיטיו` - כליו, ואף מניין יושג מימון הפרוייקט.

שני פסוקים בתחילת פרשתנו ממצים בעצם את העניין כולו. "דבר אל בני-ישראל ויקחו לי תרומה"... "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - מימון הפרוייקט הינו כלשון הפסוק: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". 

וכאן, מטבע הלשון: "ויקחו לי תרומה" לא ברור, שהרי היה מתאים יותר לומר "ויתנו לי תרומה" שהרי בני ישראל נותנים תרומה, מדוע אם כן משתמשת התורה בפועל "לקחת" ולא בפועל "לתת"?! שנית, וכי ה` צריך את תרומתנו כדי לבנות לו בית? וכי אפשר בכלל לתת למי שהכול שלו? 

כדרכנו נפתח בסיפור המתקשר לפורים:

תחילת המעשה בשנת תש"י, בישיבת חב"ד בתל אביב עבד אז טבח ושמו מתתיהו ישרלצ`יק. אז כבן ארבעים וחמש, שעשה את מלאכתו בחריצות וביעילות. הוא היה שתקן ולא הרבה לשוחח עם התלמידים. דבר אחד היה גורם לו להפר את שתיקתו - זלזול באוכל. כשהיה רואה תלמידים מותירים את החלק הקשה של הלחם, לא היה מסוגל להבליג ותמיד העיר להם.

פעם אחת שאלו אחד התלמידים, צבי שמו, מה מפריע לך כל-כך בהשארת שאריות הלחם? במבט חד השיב: "אילו היו לנו באושוויץ שאריות הלחם האלה, היינו מאושרים".

"אז מה כן היה לכם באושוויץ?", שאל צבי. בפליטת אגב השיב: "הכול אתה רוצה לדעת? אם הקב"ה יעזור, אתה תתבגר ואני אאריך ימים, אולי אספר לך".

שנים חלפו. צבי הקים משפחה. לפני פורים תשכ"ח נודע לצבי, כי מתתיהו ישרלצ`יק ואשתו הגיעו לגור בסמיכות אליו. פורים הגיע. צבי הכין משלוח-מנות יפה, וצעד לעבר ביתו של מתתיהו. במפתן הדלת עמד מתתיהו. הוא כבר היה קשיש ממראהו בימי הישיבה. חיוך של שמחה והפתעה האיר את פניו תוך כדי תנועת הזמנה סימן לצבי להיכנס פנימה. "באתי גם כדי לגבות ממך חוב ישן", אמר צבי.

"על איזה חוב אתה מדבר?", הופתע. צבי הזכיר לו את אותה שיחה קצרה לפני שמונה-עשרה שנה. "אה!", מלמל.  הוא ניגש למזווה, הוציא בקבוק וודקה ושתי כוסיות והתיישב. לאחר דיבוב קטן פתח מתתיהו את סגור ליבו, וסיפורו הכואב קלח מפיו בשטף, עד שלא היה אפשר היה לעוצרו.

סוד ההישרדות באושוויץ

מדבריו עולה כי משפחתו היתה ממשפחת האדמו"ר מפוריסוב. לפני המלחמה היה נשוי ואב לשבעה ילדים. כולם נספו. את תקופת המלחמה הוא שרד באושוויץ למרות הרעב, הקור, המחלות, עבודת הפרך, ההשפלות, ולבסוף שרד גם את `צעדת המוות`. וצבי שאל, איך החזקת מעמד? "הקב"ה רצה, אז שרדתי", אמר. "אבל באיזה אופן? "מתתיהו החל לספר:

"איתנו בבלוק היה יהודי מתבולל מהולנד, פסיכולוג במקצועו. בתקופה הראשונה הסתובב בתוכנו מתוסכל לגמרי. `מה אני בכלל עושה כאן?!`, שאל שוב ושוב, `הרי כבר שכחתי מזמן את יהדותי, עד שבאו הגרמנים הארורים האלה`.

"כעבור זמן-מה התעשת והחליט שעליו לעשות משהו מועיל. הוא החל לאמן אותנו בתרגילים פסיכולוגיים להתמודד עם החיים במחנה.

"הוא גילה לנו את "פטנט ההישרדות", לדבריו, הדבר הפוגע יותר מכול בחוסנם הנפשי של האסירים, הוא הרעב. אנשים מקבלים את מנת הלחם הזעומה, קוביית הסוכר הקטנה וצלחת המרק הדלוח ומחסלים אותם מיד, וכעבור רגע שבה תחושת הרעב בכל עוצמתה.

"הוא הציע: `עליכם להחזיק את פרוסת הלחם ולדמיין כי זו החלה הטעימה ביותר שאכלתם אי-פעם, ולאכול אותה פירור אחרי פירור. ולבסוף, להשאיר חתיכה קטנה בכיס. גם את הסוכר לקקו לאט-לאט והשאירו ממנו פירור קטן. כשיהיה לכם ממש שחור בעיניים, תאכלו אותם. והמרק, אמרו לעצמכם כי זה התבשיל הטעים ביותר שטעמתם מימיכם. עליכם לשתות אותו לגימה אחר לגימה, במשך זמן ארוך ככל שתוכלו`.

"ואמנם, כעבור זמן קצר החלו האסירים בבלוק שלנו להרים את ראשיהם. עצותיו של הפסיכולוג סייעו להם להתמודד.

"מפקדי המחנה הבחינו בתופעה המוזרה, חשפו את הסוד וחיסלו את הפסיכולוג. אבל אני ורבים אחרים בבלוק כבר הפנמנו את תורתו. וכך הצלחנו לשרוד".

כשנפרדו, הביט מתתיהו בצבי ואמר: "הקלת עליי מאוד. עצם העובדה שאנחנו יושבים היום, בארץ- ישראל, בפורים, ואומרים `לחיים`, זה הניצחון הגדול על אותו צר ואוייב שביקש להשמיד, להרוג ולאבד"...

ובחזרה לפרשתינו:

מטרת המשכן היא השראת השכינה באופן תמידי בעולם הזה הגשמי במובן הכללי, ובאופן פרטי השכנת השכינה בתוך כל יהודי, בכל אחד מישראל. השגת יעד זה מחייב אותנו, בני ישראל להיות שותפים מלאים בבנית המשכן ודבר זה מתבטא גם בנתינת התרומה שלנו למשכן.

המשכן הוא בית כללי לעם ישראל, ורצונו של הקב"ה שתהיה לנו הזכות להיות שותפים בהשראת השכינה בעולם הזה הגשמי והמוגבל. רצונו של הקב"ה שהמשכן יבנה במגבלות הטבע ובסטנדרטים של עולם גשמי ובו דווקא תשרה השכינה מאחר שזו תכלית בריאת העולם והאדם לעשות להקב"ה דירה בתחתונים, בעולם הזה הגשמי.

ולעצם עניין הנתינה, מדוע מתשמשת התורה בפועל לקיחה, "ויקחו לי תרומה" ולא בפועל נתינה, "ויתנו לי תרומה"? אלא שבעצם, במעשה הנתינה אנו למעשה לוקחים יותר ממה שאנו נותנים. כמאמר חז"ל "יותר ממה שהעשיר עושה עם העני, העני עושה עם העשיר" או במקום אחר מוזכר, "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להעניק". מהי ה`לקיחה` שבנתינה? מהי ה`קבלה` שבנתינה? נתינת צדקה, גמילות חסד עם הזולת מעניקה לנו, מעבר למצוה עצמה, תחושת סיפוק נצחית ומיידית, שערכה לא נמדד בכסף.

כספו של אדם אשר עמל עליו קשה, ולא אחת אדם שם נפשו בכפו כדי להביא פרנסה לביתו, ולכן כספו נוגע לו בעצם הנפש ממש, וקשה עליו לתת לזולת, לנזקק. זהו טבע האנושי. אך על האדם לדעת כי ברכישת ובהשקעת כספו בעצמו בלבד תחושת הסיפוק הינה זמנית בהחלט, יום יומיים, חודש חודשיים. אך כשעושים חסד עם הזולת, עם משפחה נזקקת שיש להם אוכל לחג, או עזרה ליתומ\ה בהקמת בית בישראל , מעבר למצווה הגדולה, יש כאן סיפוק נפשי נצחי בראותך את ילדי המשפחה הנזקקת מחייכים, את היתומים מקימים את ביתם ואת החבר נושע מצרתו.

הנתינה היא בעצם קבלה

זהו "ויקחו לי תרומה", נתינה שהיא בעצם `לקיחה` אתה מקבל הרבה יותר ממה שאתה נותן, כשאתה נותן אתה בעצם נותן לעצמך,החסד והטובה היא לזולת אבל לך יותר.

הדברים אמורים ברובד של גמילות חסדים כפשוטה אך לא פחות בהתייחסות שבין אדם לחברו, ביו יהודי ליהודי. אנו שומעים בחדשות כל הזמן על גזירות חדשות, על חוקים חדשים בכנסת, תקנות בעייריה או בדברים שבין דתייים וחילוניים כשהמטרה לצערי היא, להפריד בין שכבות העם ולהקצין את הקטבים בינהם.

מפרשתנו נלמד כי הנתינה היא קבלה. במקום שעינך תהיה צרה בזולתך או בחלק מסויים בעם, בואו ונתרום האחד לשני בואו ונשקיע מאמצים בחיבור בין חלקי העם, זה יהיה טוב לכולם, כל אחד בא עם הערך מוסף שלו וביחד זה כוח של אחדות גדול שכולם יהנו ממנו.

ביכולתנו לשנות את פני החברה ליותר חיובית, ליותר חייכנית, ופחות הרסנית וזוהי נתינה שהיא לקיחה גם במובן האחר של `תרומה=הפרשה` הווי אומר כשאני נותן מעצמי אני מגביה את עצמי למעלה גדולה מאוד.

כדאי לתת זו ההשקעה הטובה ביותר. אני אישית לא מתחרט על מה שנתתי לזולת, זה עושה לי טוב. תנסה!

פייסבוק מייל
הנקראים ביותר

כותרות עיקריות

סיפורים
0

המעשה הוא העיקר - סיפור

לעיתים קרובות, יושבים חסידים ומתוועדים. המשפיע אינו מסתפק רק בהעברת מסרים, אלא מרבה לתבל אותם בסיפורים שונים, מהעבר וגם מההווה. מהי הסיבה לכך ? מדוע אינו מספיק להעביר את המסר עצמו ?
קראו עוד
קצרים
רוחניות
רוחניות